מסתכלת על עצמי במראה וחושבת. מסתכלת מבפנים וחושבת. לא חושבת
יותר מטיחה.
אני אולי יפה, אולי מוכשרת, אבל מפנים ישנה נפש מורעלת. הפרצוף
היפה כאילו מחפה על הכל. כל החטאים וכל הטעויות. כל הניסיון
המיני שלי נוצר רק מקנאה. אני משיגה גברים כדי לגבור על החברות
שבתמימותן אני מקנאה. אין גבולות לאינטימיות שלי. אני מפתה
אותם, משיגה אותם, ושוכבת איתם. ואז אני מרגישה כאילו אני על
גג העולם, אבל לא באמת. כמו זונה. סליחה, כמו זונה טיפשה. אם
הייתי דורשת כסף כבר הייתי עשירה.
עד שבא, ילד טוב שכזה, גם אותו אני רואה רק בתור מטרה. מנסה
לשחק בהם כדי שלא יפגעו בי. אני אפילו לא נותנת להם לפגוע בי.
אוטמת את עצמי רגשית, לא נפתחת, לא יכולה. אני מפחדת שאם יראו
אותי כפי שאני, הם יברחו. רק חברים מעטים יודעים ללחוץ על אותם
המקומות שיפתחו אותי באמת.
אז כן, אני לי ואני מזויפת. יותר מזויפת מאשר כל בנאדם,
פוליטיקאי, שקרן פתולוגי ואפילו סתם מישהם שאתם רואים ברחוב.
אני מזויפת אבל אמיתית. אמיתי כי מה שאני באמת מראה, הוא
אמיתי. אני מזויפת רגשית. אז אתם, כן אתם, תתרחקו, כי ברגע
שנשאבים לתוך המערבולת, אין יציאה. רק הזהרתי. אני בעצם כותבת
את על זה בתור אזהרה. תכף ארצה שכולכם תעלמו, שאשאר להירקב פה
לבד, או שאני זאת שצריכה להיעלם. אני לא יודעת כמה מהר תשימו
לב, לא באמת אכפת לי. אכפת לי רק מזה שיהיה לכם רק טוב,
שתשמחו. אני אולי משדרת ריחוק ושנאה, ועוטפת את עצמי בהרבה
שכבות של הגנה ויופי. אבל באמת, שם בפנים, אכפת לי ממכם, אכפת
לי מכולכם. גם מאלה שאני כבר לא בקשר. גם מאלה שרק חושבים שאני
שונאת אותם. אני כשל עצמי, לא יכולה לשנוא, רק לאהוב.
נו... תלכו, למה אתם לא מסתלקים. אתם נהנים פשוט, לראות אותי
בשעת שפל, פשוט לצחוק. להצביע ולצחוק, זה מה שאתם עושים. לא
משנאה או משהו, כי זה פשוט מצחיק לראות מישהי עם תדמית חזקה
ואימתנית, פתאום בוכה, מתלוננת, מייבבת כמו ילדה קטנה.
הנה, המזוודה כבר שם. ואני רוצה כבר לברוח, להיעלם. לעשות לכם
טוב, אך יש מישהו או משהו כזה שמחזיק לי את הרגליים על האדמה,
ולא נותן לי לברוח. ואולי, הוא רק מחזיק את הנעליים, וכשאלחץ
אותם מרגלי, אוכל לברוח. כאילו נפשי עדיין בגופי מסיבה אחת
פשוטה. להשיג לעצמה מטרה שנראית כל כך קלה, אך צריכה הרבה אומץ
הרבה בכי והרבה משמעת. פשוט לברוח, להיעלם, למות.
  ואם לברוח אני לא אצליח. אני פשוט אבכה, עד שאתייבש,
ואמות.
ולמקרה שאתם דואגים, לא מוות פיזי, מוות נפשי, מהסוג הגרוע.
מוות נפשי גרוע יותר מכל. אולי לא מוות, אבל תרדמת, עד שאסתדר,
שהנכות הרגשית תעבור.
זהו. ההצגה נגמרה, אפשרת ללכת. חזרתי לאותה אחת המזוייפת עם
השכבות. אתם תמשיכו לצחוק, אבל לי, כבר לא יהיה אכפת. כשתראו
אותי ברחוב לא אדע מי אתם. אך הדבר היחידי שעליכם לזכור הוא,
שזהו סוד, הסוד הגדול ביותר שלי. ואתם פשוט תשתקו, תשכחו ואל
תגידו לאף אחד. כי זו הדרך המהירה ביותר, להרוס אותי.