הבנתי פתאום שאני לא עושה כלום.
אין לי באמת חיים מחוץ לצבא. יש לי את החברים שלי, שתמיד אנחנו
עושים את אותם הדברים ובשאר הזמן אני ישנה ורואה טלויזיה, כדי
שהמוח שלי ינוח.
אני לא באמת עושה כלום. אין לי משהו לצאת הביתה בשבילו, חוץ
מלישון טוב ולאכול נורמלי ולהתקלח כמו שצריך. אני יותר יוצאת
מהבסיס מאשר מגיעה הביתה. וכשאני מגיעה אני רוצה לישון, ושכולם
יעזבו אותי.
אני לא עושה שום דבר. אין לי התקדמות וחידוש בשום דבר. גם
כשאני יוצאת, אני נצמדת באדיקות למי שבאתי איתו. אין לי עניין
להכיר אנשים חדשים, אני עייפה מדי ואין לי זמן. אני בעיקר
מתחזקת. מתחזקת את הקשר עם המשפחה שלי, שמתרוקן מהרבה תוכן
כשאתה לא באמת נמצא.

אני לא עושה כלום בשביל עצמי. אני יוצאת וזה נורא נחמד, אבל זה
נגמר בזה. זו הנאה מאוד נקודתית וריקה מתוכן. גם בבסיס אני לא
עושה כלום בשביל עצמי, חוץ מלהתפנק לעיתים בשש שעות שינה. אני
עושה כי צריך וכי זה צבא וכי המפקד הינחה וכי צרכנים ביקשו וכי
אף אחד לא עושה וכי שלחו מייל וכי זה דחוף וכי זה התפקיד שלי
וכי אני רוצה שדברים יתחילו לזוז ובדרך כלל כי ככה.
וכשאתה ממש עייף ורוצה לזרוק את הכל, אתה מזכיר לעצמך, או
מזכירים לך שזה כי ביטחון מדינת ישראל. ולך תסביר שמדינת ישראל
הייתה בסדר גם הרבה לפני שהגעת.

אני לא עושה כלום. יש מעין ריקנות כזאת, שאפשר להכניס לתוכה
המון יציאות עם חברים, טלויזיה, קצת משפחה, הרבה שעות שינה
וכמה חודשי קבע, אבל זו תישאר אותה ריקנות והיא לא תתמלא
מעצמה.

ובא לי לעשות משהו, ואין לי מושג מה. אין לי חשק לעשות שום
דבר. אני רוצה לטייל וללמוד, אבל זה לא לעכשיו. אני רוצה לשיר
ולרקוד אבל אני לא באמת יודעת איך. אני רוצה הביתה, ועוד לא
לחלוטין הבנתי איפה זה.

אז אני אלך לישון עכשיו, כי זה הפתרון הכי קל.