מי מכם זוכר מה הוא רצה לעשות כשהיה ילד?
ומעבר לכך, מי מכם עדיין חולם על אותם דברים?

הניחוש שלי הוא שבבסיס, כולנו עדיין רוצים את אותם דברים
שרצינו בתור ילדים, אבל כשאתה גדל ומתהווה לתוך העולם החומרני
בו כולם רודפים אחרי שאיפות עיוורות אתה שוכח והולך לאיבוד
במרדף אחרי הכסף והאושר המזויף עד שאתה מאבד לחלוטין את
המיקוד.

מי מאיתנו עדיין רודף אחרי חלומות ילדותו?
לאן נעלמו כל אלה שרצו להיות מגלי ארצות, אסטרונאוטים, מכבי
אש?
אה כן.. הם כנראה אותם אלה שאתם רואים עכשיו ברחוב בחליפות
מחויטות ועם מבטים חלולים, רודפים אחרי המניה הבאה בעודם
מדברים עם הברוקר שלהם באיי פון החדיש שלהם.

ואני?
אני לא שונה ממכם. גם אני שכחתי, והלכתי לאיבוד, ואיבדתי את
הצפון או כל כיוון אחר שאי פעם משך אותי אליו. גם אני נכנעתי,
ולמרות שהיה נדמה לי שאני שוחה נגד הזרם, אחרי מבט חטוף הבנתי
שאם הגענו למצב שכולם שוחים נגד הזרם, אז זה כנראה הזרם החדש.

קשה לי להגיד איך ומתי זה קרה, אבל החפירה בשאלה "מאיפה באתי
ולאן אני הולכת" הביאה איתה את ההכרה הכי אמיתית והכי מהממת
שקיבלתי בשנים האחרונות- ההיזכרות על מה חלמתי בתור ילדה,
וההכרה בכך שזה עדיין ניתן להגשמה, ומעבר לכך- הסיפוק שיש בעצם
החלימה, בעצם הרצון התמים והטהור והראשוני הזה.

וזו כנראה המהות של להיות ילד... הסיפוק שבדברים הקטנים שהחיים
מציעים. בלי סיבוכים, בלי אופציות. כן לא, שחור לבן..