אבא שלי עף לפני חודשיים. כשהוא יחזור הוא יביא לי אבקה של
כוכבים.
אני חושב שהכל התחיל כשאבא שכח להביא סוכר מהמכולת, אמרתי לאמא
שאני אביא אבל היא התעקשה והוא קפץ מהחלון. זה היה לפני שהוא
הצליח לעוף.
היינו בבית חולים והרופא צחק על אבא וביקש ממנו שיפסיק לנסות
לעוף ואמא לא רצתה לדבר איתי ומיד אחרי שלקחו את אבא להחליף לו
רגל אז הלכנו הביתה לישון ואמא אמרה לי "נמאס לי" וכיבתה לי את
האור.
אבא חזר עם הכסא האוטומטי ועשה לי סיורים. הלכנו ביחד לגן חיות
וגם חיפשנו עבודה למתי שיחזירו את הרגל. אמא לא הסכימה לדבר
איתו, אבל הוא אמר לי שזה יעבור לה. אחר כך הוא הבטיח לאמא
שהוא לא ינסה לעוף יותר ואמא חיכתה קצת ואמרה "יופי" ולי היה
קצת עצוב כי ככה הוא לא יצליח ואני לא אקבל את האבקה שעושה
שאנשים לא ישקרו והייתי הולך ישר לאיתמר ושואל אותו איפה הגולה
הנחשית שלי. אחר כך מפסח עד היומולדת של אמא היה שקט בבית. אבא
התחיל אז להיות ליצן. הוא אמר שהוא נהנה מזה ואמא אמרה שילדים
צוחקים זה נחמד אבל מה עם הילד שלך? ואני אמרתי שאני גם יכול
לצחוק אם צריך ואמא אמרה לי לשתוק ואבא אמר שאני דוקא יכול
לצחוק ואמא אמרה "דיר בלאק" שזה "אל תחשוב על זה אפילו" ואבא
אמר שהוא מנסה ושהוא לא עף כבר הרבה זמן וקשה לו ואמא קראה לו
יצור ואני צחקתי ואמא צעקה עלי ואבא הלך להצחיק ילדים ואמא
לקחה אותי למכולת לקנות ביחד חלב וקורנפלקס ואז באנו והדלת
היתה נעולה ומר ליביוס כתב על הדלת בכתב של מחשב שנלך לחפש לנו
בית אחר וכתב "הגיעו מים עד נפש אני לא בנק" ואמא ישבה על
המדרגה ועצמה עיניים ונשמה חזק וחיכינו ולא הלכנו לבית ספר.
פתאום אבא חזר. "עוד לא הלכתם"? הוא שאל "אין לך באמת עבודה
איקי.." "נכון" הוא אמר. אמא תפסה לי את היד חזק. "איקי תקשיב
לי". "מה מון-אמור?" שזה בצרפתית - אהובתי. זה תמיד הצחיק
אותה. "איקי, הוא החליף את הצילינדר". "מי"? הוא שאל והיה נראה
נורא מצחיק עם כל הצבע על הפנים. ואז הלכנו לסבתא בלי אבא.
אחרי זה גרנו אצל סבתא והיא קנתה כוכבים ירוקים שיהיו לי מעל
למיטה. אבא גר אצל חבר שלו פוצי הגבוה וכל ערב הוא התקשר ושאל
איך היה היום ואם מצאתי את הגולה ואז אמא החליטה שהוא בעונש
ואסור לו. בקיץ יצאתי לקייטנה של הצופים ביער בן שמן ואבא הגיע
עייף ונתן לי במתנה כדור רגל ונשבעתי לו שאני לא אגיד לאמא ולא
אמרתי לה ואבא אמר שעוד מעט הכל יהיה טוב ובחדר החדש הוא ישים
לי כוכבים אמיתיים שהוא יביא. ואז אבא הלך והתאמן אצל חבר שלו
פוצי ועשה תרגילים ונשם נשימות וחשב כאילו אין ריצפה אין רצפה
אין רצפה. הוא שלח לאמא במתנה 29 זרי פרחים ליומולדת החדש שלה
והיא שרפה אותם בחצר של סבתא ועשינו שם על האש בריח של ורדים
עד תשע בלילה. בבוקר אחרי המסיבה אבא פתאום הגיע לגג של השכנים
של סבתא מעל הסופר רחמים. "בוקר טוב דינה" הוא קרא בקול גדול
דרך רמקול של בריכה. "בוקר טוב לכולם", "בוקר טוב שכונה". אמא
התעוררה ורצה אלי עם הפיג'מה הסגולה, היא דחפה אותי אל המיטה
וכיסתה אותי בשמיכה. "אל תקשיב", היא לחשה לי. "אל תקשיב".
"אמא, זה אבא בחוץ, זה אבא". "זה לא אבא, זה איש אחר מותק".
"בוקר טוב דינה. מה שלומך מון-אמור"? הוא צעק. "זה כן אבא".
"בואי אהובתי, בואי לחלון, אל תתביישי". אמא התקרבה לחלון
והציצה מלמטה. "אני אוהב אותך דינה". אמא נעמדה עם הגב לחלון
והתחילה לבכות. "אני אוהב אותך, מה עוד את צריכה? מה חסר לך?"
הייתה שתיקה וחשבתי שאולי נגמרה לו הבטריה. אמא הסתכלה עלי חזק
חזק. אבא עשה ברמקול קול כמו יום הזיכרון ואז הוא לחש אבל
ברמקול שמעו חזק "די כבר דינה. אני חוזר לעוף". אמא הסתובבה אל
החלון וקיללה אותו - "מטומטם, מטומטם, אידיוט. תקפוץ כבר,
תקפוץ". היא היתה אדומה לגמרי בפנים ואז ישבה על הרצפה. הורדתי
את השמיכה והתקרבתי לחלון. אבא עמד על הגג ואז הפיל את הרמקול
אל הגג של הסופר. הוא לקח שלושה צעדים של תנופה ואז רץ וקפץ.
"אמא! הוא עף! אבא עף!" אמא קמה בקפיצה ורצה החוצה בוכה. אני
נשארתי בחלון ואבא עף אל השמיים. בקרוב תהיה לי שוב גולה
נחשית.