זה לא היה יום טוב לדחוף את ערן בתור לברזייה. באמת שבכל יום
אחר זה היה בסדר, הוא לא היה עושה כלום, אולי רק לוחץ בעדינות
עם האצבע על מסגרת המשקפיים, ושותק. אבל היום, היום זה פשוט לא
היה יום טוב. אולי זה כי אתמול בערב היה לו ריב ענקי עם אבא
שלו, סתם על איזה שטות, אבל היו ממש צעקות, ובבוקר הם לא דיברו
אפילו מילה. אבל עדיין, לערן כבר יצא לריב עם אבא שלו די הרבה,
וגם בימים שדחפו אותו, וזה לא שאז הוא עשה משהו. הרי זה לא
הפעם הראשונה שדוחפים את השחיף עם משקפיים.

תומר ידע שערן מטרה קלה, לא שסתם הוא דחף דווקא אותו, זה נעשה
אחרי מחשבה אסטרטגית ארוכה. תומר הרי בכלל לא מתאים לפרופיל של
הדוחף הקלאסי, של איזה ערס שהעולם על הזין שלו, או סתם אחד חזק
שאף אחד לא מעז להתעסק איתו, הוא היה עוד ילד שעמד בתור. אולי
עוקף פה ושם, או מכניס מרפק, אבל לא יותר מזה, ככה שהוא היה די
לחוץ לפני הדחיפה הראשונה. כל ההפסקה הוא ישב עם חברים שלו על
הדשא, הסתכל על ברזייה, חיכה עד שתבוא מטרה קלה. הוא תכנן
לדחוף בטכניקה שאח שלו לימד אותו, הזאת שהוא למד בצבא. הוא היה
בסיירת של גבעתי, והוא ידע בדיוק מה הוא אומר. אח של תומר היה
מהאלו המוצלחים באמת, עם תעודת הצטיינות, הבחורות והחבר'ה,
ותומר, תומר באמת שהיה רחוק מזה, עם החברים הבעייתיים שלו
והשלוש יחידות. לא שההורים שלו לא אהבו אותו, הם אהבו. פשוט את
אח שלו, טיפה יותר. אז כשאח שלו זרק לו שהוא צריך להתחיל להיות
יותר גבר, תומר לקח את זה די קשה, לא שזה הפעם הראשונה שהוא
אומר לו את זה, אבל תומר היה כבר בן 16 וארבע חודשים, בגיל שאח
שלו כבר עשה את זה, ותומר, לו בכלל עוד לא הייתה חברה. אז
כשהוא החליט שהוא צריך לקחת את עצמו בידיים, הוא החליט שהוא
חייב להתחיל בקטן, כמו לדחוף בברזייה. ככה כשהוא ראה את ערן
מתקרב לברזייה, הוא כבר ידע בדיוק מה לעשות.

בדרך לברזייה, ערן ניגב את הדמעות מהעיניים, שבכלל לא היו
קשורות לריב עם אבא שלו. זה היה בעיקר בגלל שחברה שלו נפרדה
ממנו היום, בדיוק בחודש ושבועיים שלהם, וזה קצת חבל, כי ערן
אהב אותה. לא סתם אהב להיות איתה, או להתמזמז איתה, הוא אהב
באמת, אפילו שהיא לא הייתה כזאת יפה. היה לה שיער שחור מקורזל,
עיניים חומות לא מיוחדות, ונקודת חן ענקית ליד הפה, שהרבה
אנשים ירדו עליה בגללה, אבל לערן לא היה אכפת. גם לא כשצחקו
עליהם שהם התחילו לצאת, ותמיד כשמישהו היה בא, ועושה חיקוי
שלהם מתחבקים. היא הייתה קצת בוכה, וערן היה מרגיע אותה, משחק
לה בשיער, ולוחש שיהיה בסדר.

לה לא היה לי הכי נעים עם כל המצב, כי היא ראתה איך בכל יום
הוא אוהב אותה יותר, והיא, פשוט לא. אבל היא רצתה חבר, באמת
שרצתה. וערן, נכון שהוא לא היה הגבר האידיאלי שהיא חלמה עליו,
אבל הוא היה נחמד אליה, הקשיב לבעיות שלה, ואפילו קנה לה מתנות
קטנות לפעמים, והיו רגעים שהיא באמת האמינה שזה יכול לעבוד.
אבל אז בערב ההוא כשהוא בא לנשק אותה, היא באינסטינקט דחפה
אותו. אז היא הבינה שזה לא ילך, והתחילה לבכות. הוא ניסה לנחם
אותה, כל הזמן אמר לעצמו כמה הוא אידיוט, ורק ביקש סליחה, והיא
רק בכתה יותר. אבל לא בגלל עצמה, אלא בגללו. ערן ידע שהוא אוהב
יותר, אבל לא היה אכפת לו, הוא בטח לא חשב שהם ייפרדו בגלל זה.
אבל אפילו כשהיא נפרדה ממנו (יום אחרי שהורידו לה את נקודת חן,
ואז היא נראתה קצת יותר טוב, למרות שהיא אמרה לערן שזה לא
קשור), היא שוב בכתה, והוא שוב ניחם. ואחרי שהוא התנצל, והיא
קצת נרגעה, הוא הלך לשטוף את  הפנים בברזייה.

ערן בכלל לא חשב על האפשרות שידחפו אותו, הוא היה עסוק מידי
בלנסות להסתיר את העיניים האדומות. דווקא בדרך כלל הוא יוצא
לשתות רק באמצע שעורים, כי גם ככה תמיד עוקפים אותו והוא לא
מספיק לשתות, אבל עכשיו זה הדבר האחרון שהיה לו בראש. ופתאום
כשתומר דחף, הוא דחף חזק. דחיפה כזאת, שרואים שלא באה ככה סתם
על הדרך, דחיפה שבאה לפגוע. ערן לא נפל, אבל המשקפיים שלו
דווקא כן. כנראה ההצלחה גרמה לתומר להרגיש ממש טוב עם עצמו, עד
שהוא מצא את הרגל שלו, על המשקפיים של ערן, ובלי שהוא בכלל
רצה, הוא שיחרר חיוך קטן, שרק מי שממש הסתכל יכול לראות. ערן
לא ראה את החיוך של תומר, הוא ראה רק צללית כהה. אבל הוא שמע
את הרעש של הסוליה מפלחת את הזכוכית, וזה כאב לו. יכול להיות
שאם רק המשקפיים היו נשברות, הוא לא היה עושה כלום. כנראה
שאפילו אם גם באותו יום חברה שלו הייתה נפרדת ממנו, כלום לא
היה קורה. אבל הוא גם רב עם אבא שלו אתמול, וזה, זה כבר היה
יותר מידי חרא לסבול. ובלי שהוא הספיק להבין מה קורה, הוא כבר
דפק אגרוף לצללית המטושטשת של תומר.

ליד הברזייה היה מעגל של אנשים שהתקבצו. כולם הסתכלו על תומר,
ששכב על הרצפה, והביט המום בערן. את האמת ערן לא נתן מכה כזאת
חזקה, אבל תומר היה טיפוס חלש. ערן הושיט את היד הרועדת שלו
כלפי מטה, חיפש להושיט יד לדמות המטושטשת, רק שמרוב ההמולה הוא
בכלל לא ידע לאן לפנות. תומר קם לאט, ניסה לעשות כאילו בכלל לא
כאב לו האף. הוא שתק, רק הביט בערן, שבכלל לא ראה אותו. הוא
יצא מהמעגל, וחברים שלו הלכו אחריו, טפחו לו על השכם ואמרו לו
שהוא יצא גבר (למרות שאחר כך ביניהם הם בעיקר צחקו על איך הילד
השחיף והעיוור הפיל אותו).

היה צלצול, וכולם התפזרו, חוץ מערן שנשאר קפוא. הוא בכלל לא
ראה שתומר כבר הלך. הוא נשאר שם עם יד מושטת, גישש באפלה של
עצמו, ורק המשיך לבקש סליחה.