חושך בחוץ, קשה לו לישון
הוא מדליק טלויזיה. זה לא פתרון, זה סתם הבל.
וזה ליל כוכבים מעליו הוא יוצא למרפסת.
ומחר הוא נוסע רחוק לארץ אחרת.

קוראים לו יובל, בן עשרים ואחת, ארז ת'צבא בתרמיל,
ויצא אל השביל,
ואם הוא יצעד מספיק זמן לבד,
בסופו של דבר הוא יבין שהוא לא היחיד,
שמשהו חסר לו תמיד.

הוא סוגר את הדלת, מדליק ת'מחשב,
זוחל אל הכוך שהכי הוא אוהב.
זה בסדר.
הן רוקדות מול עיניו הריקות מתשוקה בכל ערב.
הוא גומר להרגיש כמו זונה ויוצא מהחדר.

קוראים לו עידו
הוא צועד לבדו, מחפש את עצמו עם פנס.
בעצמו מכונס.
זה לא דיכאון, רק בזמן האחרון הוא פשוט מנסה להיזכר מדוע הוא
ער.
מדוע משהו חסר.

וכולם משחקים עם אותם החוקים,
במשחק הדפוק הזה כולם לומדים לוותר.
וכולם מרגישים לפעמים שמשהו חסר.

עם הגב הוא אומר לה: "זאת לא אשמתך"
ויוצא מחייה, וכשהוא הולך היא נשברת.
לא עליו היא בוכה, הוא היה סתם בן זונה, שלקח מה שרצה וכמוהו
יש בטח עוד אלף.
היא פשוט לא בטוחה אם אי פעם תוכל להיות מאושרת.

קוראים לה הילה.
החיוך לא שלה, היא עונדת אותו כמו עגיל.
היא למדה עם הגיל. היא עוברת בחדר, כמו על אוויר.
רק אחרי שיורד המסך והקהל מתפזר,
היא נזכרת שמשהו חסר.

וכולם משחקים עם אותם החוקים,
במשחק הדפוק הזה כולם לומדים לשקר,
וכולם מרגישים לפעמים שמשהו חסר