השמש שקעה בגלישה איטית כשהאור חזר אל האופק,
בחושך הכל ניראה לי אותו דבר.
חזרתי אחורה אל תוך העיר כדי למצוא איזה דופק,
הרחובות אחרים פה וכלום לא נראה לי מוכר.

צעדתי שעות בדרך אובדת, רועדת מתחת רגלי.
השקט רחש בצללים ארוכים, הלילה חלחל וחפר.
"אני מיותר פה" צעקתי בלי קול, כשהגעתי לשער מואר.
על השלט מעל ניכתב,
"לא מאוחר"

לא מאוחר
הבט בעצים, הם עדיין צומחים לשמיים. לא מאוחר, תראה,
אתה תהיה פה מחר.

נכנסתי נמלט מאימת השעות המתות-ריקות של הלילה.
הפחד רעד מאחור, הרעם נשבר.
עיניים טובות של אנשי מסעות ודרכים המתינו בפתח.
"הכנס" הוא אמר לי, "כאן אף אחד לא זר"
בחדר בפנים, המון אנשים, וענן של עשן מפוזר.
היא ישבה לבדה בפינה הרחוקה, המבט בעיניה זהר.
והאור המושלם שליטף את פניה, היפנט את כולי ואמר:
"הפסק להביט לאחור, לא מאוחר"

לא מאוחר,
הנח לפחדים שחוצים את כולנו לשניים,
לא מאוחר תראה,
אתה תהיה פה מחר.

שעות אחרי, בקבוקים ריקים וסודות מילאו את החדר,
ואמפריית הפחד שבה אל העפר.
"מדוע בעצם הגעת לכאן, מדוע יצאת לדרך?"
בשקט עניתי אליה "אני לבד"
"זה כמה חורפים, התריסים מוגפים, והאש שבפנים לא בוערת.
ולמדתי לחיות בדרכים אחרות, התרגלתי לחיות כך בערך.
זה עדיין לא קל, ואני מבולבל, איך ראיתי הכל כה אחרת?
מי יודע אם לי בכלל, לא מאוחר?"

לא מאוחר,
הבט מסביב, כולם פה לבד בינתיים,
לא מאוחר, תראה,
אתה תהיה פה מחר.

לא מאוחר הבט מסביב,
כולנו לבד בינתיים, לא מאוחר תראה,
אתה תהיה פה מחר.

על החול הלבן של חוף הלבד, אל רחש גלים התעוררתי,
אם חלמתי חלום כניראה לא אדע לעולם.
התעוררתי כדי להביט סביב וגבי אל הדרך בה באתי.
ועיני הערות מתמיד מביטות לאי שם.

ונסעתי הרבה וטיפסתי עד קצה ההרים וצללתי לעמק.
ורקדתי מטורף בין המון אנשים ונרדמתי בחושך בשקט.
ועזבתי את כל הדברים הטובים, וחזרתי להמשיך וללכת.
ואולי עוד הכל יסתדר בסופו של דבר.

לא מאוחר,
הקשב לגלים שתמיד נודדים על המים,
לא מאוחר, תראה,
אתה תהיה פה מחר.

לא מאוחר,
בחושך זורח אורך הבודד שבעתיים,
לא מאוחר תראה,
אתה תהיה פה מחר