תקראו לי כושי. בבקשה. אפילו בפנים. למה לחכות שאני אעבור
ולסנן איזה קללה מאחורי הגב? אה, אתם לא מקללים? אין לכם בעיה
עם כושים? מה, אתם גם לא אוהבים את המילה הזאת "כושי"? אחלה...
יופי, עם נאור. אני אישית מת על המילה הזו. באמת, בלי טיפת
סרקאזם או ציניות. זו מילה מעולה. אתם מבינים, אנחנו נעלבים
מ"כושי" רק כי אתם לימדתם אותנו שצריך להיעלב מזה. אבל לכושי
יש שושלת מלכותית. מלכת שבא? כושית. ציפורה, אישתו של משה
רבנו? כושית בת כושי. מרטין לותר קינג, מוחמד עלי, מורגן
פרימן, כולם כושים. כושי זה כבוד שאתם לא מסוגלים להעריך
אפילו. תתעמתו עם אבן שושן. תבינו שזה בכלל שם תואר. כושי זה
כמו ברונטי או ג'ינג'י, רק שזה מכיל גם את העור ולא רק את
השיער. אז תקראו לי כושי כי זה מה שאני.
את כל השאר תשאירו לעצמכם. את זה שאנחנו מסריחים מאינג'רה.
שאנחנו שקרנים. שאנחנו מפגרים (בתרבות, בתרבות. לא במוח...
עלאק. כאילו מבחינתכם זה לא אותו דבר). שאנחנו שיכורים. תדחפו
אותנו לשכונות עוני וגיטאות ואז תבואו לראות כמה אנחנו מסכנים.
או יותר גרוע, לא תבואו בכלל. קחו את המשפחה שלי לדוגמא: היינו
במצב כלכלי טוב באדיס. אבא שלי היה מהנדס ואמא רופאת משפחה.
עלינו לארץ רק בגלל מלחמת האזרחים. אחרת היינו נשארים שם. היה
לנו טוב, בטח יותר ממה שפה. לא שזה הפריע לכם לזרוק אותנו לגטו
הרחובותי של קריית משה. אמא שלי עוד הסתדרה איכשהו. אבל אבא
כבר לא מצא עבודה ונשאר בבית כל היום. אפילו לא היו לו ילדים
קטנים כדי לטפל בהם. רק אני, ואני הייתי כבר בתחילת הנעורים.
אז תשלחו את הילדים שלנו לכיתות אולפן למרות שהם נולדו בארץ.
או שתשלחו אותם למאבחנת טיפולית למרות שהם בסך הכל עולים חדשים
ובגלל זה הם קצת איטיים בכיתה. תתרגשו מכל קצין, מכל עורך דין,
מכל רופא, מכל סטודנט. אתם גזענים. אתם מגעילים אותי ואני מקיא
עליכם.
אבל בבקשה, בבקשה תקראו לי כושי. זה מה שאני. אני יהודוכושי.
או אולי כושויהודי? באמת שאלה טובה. מה אני קודם? כושי או
יהודי? לא יודע. אתם יודעים מה? יהודי אולי יכול היה להספיק,
כי את הכושי רואים, ויהודי, זה כבר משהו אחר. זה בפנים איפשהו.
אה, אבל לכם זה לא היה עוזר! אתם צריכים את הכושי כדי להרגיש
מתקדמים, שיהיה לכם על מי להתנשא! תיאוריית המיקום היחסי. כל
אחד מחפש תמיד מי יותר דפוק ממנו כדי להתנשא עליו. בגלל זה
הרוסים מזלזלים בנו עוד יותר מהצברים, כי הצברים משתינים עליהם
בקשת. ובגלל זה במג"ב תמצא כ"כ הרבה רוסים ואתיופים ודרוזים.
הערבים הם הכי נחותים. בעיקר אם הם לא אזרחים. לא רק שמשתינים
עליהם, גם מכניסים להם ברכייה בביצים ואז, כשהם מתגלגלים
מכאבים באיזה סמטה מצחינה ברמאללה, אז גם יורקים להם ברטוב של
העין. ולי? לי תקראו כושי.

המשפט יצר המון כותרות בהתחלה. איזה שבועיים הנושא לא הפסיק
להעסיק את העיתונאים. אם אלה היו סתם אתיופים אלמונים, אך אחד
לא היה זורק מבט שני על כל העניין, אבל בגלל המעורבות של
סלבריטאים במקרה, הרצח הסעיר את המדינה. זה שוב עורר שיחה על
הקליטה של העדה בארץ. דיברו על הקיפוח העדתי, על עדה שלא
מצליחה להשתלב ונתפסת לדכאונות, על אחוז התאבדויות גבוה של
הנוער, על מקרי אלימות רבים של המבוגרים, על התפרקות המשפחה.
אבל כמו כל מקרה אלימות בתוך העדה, התקשורת איבדה מהר מאוד
עניין.
הייתי חוזר מבית המשפט לשכונה, מסתובב ברחובות סתם כדי לראות
מה האנשים עושים. מדי פעם היו עוצרים אותי ברחוב ושואלים על
התפתחויות. לא היה לי יותר מדי מה להגיד. זה לא התפתח לשום
מקום טוב. מה שהדהים אותי זה שלא פגשתי בזעם. לא כעס עצור.
כלום. אנשים התעניינו, רצו לדעת פרטים, אבל לא האשימו אף אחד
בשום דבר. בשלב הזה ידעתי שאנחנו בשפל. כשאנשים כבר לא מסוגלים
לזעום על עוול שנעשה להם, הם נהיים פחות אנושיים. ציפיתי
לתגובות נוראיות, למחאה, להפגנות. קיוויתי, חשבתי שיוציאו את
זה עלי בהיעדר מישהו אחר להתנפל עליו. זה היה מוכיח שנשארו עוד
קצת חיים בקהילה שלי. כלום. מחייכים אלי בסלחנות, בסבלנות,
בשותפות. חרא אחד גדול.

המשפט היה די ברור. לא משהו מתוחכם במיוחד. בעל רוצח את אשתו.
הוא אפילו לא ניסה להתכחש. טען שחשד שהיא בגדה בו, נכנס להתקף
טירוף ופירק אותה במכות. היה לו את כל כוח של בלם שמאלי בליגה
הלאומית. לה היתה את כל העדינות של דוגמנית. הוא לא היה צריך
הרבה כדי שזה יגמר במוות. ואני נשלחתי מטעם משרד עורכי הדין
שאני עובד בו, לייצג אותו. חרא אחד גדול.
בהתחלה התקוממתי. פניתי לישראל קדמון, השותף הבכיר במשרד
ואמרתי לו שאני לא יכול. שזה אישי מדי, שיעשו לי צרות בבית,
בשכונה, שיתנכלו לי. הלוואי. קדמון לא וויתר לי. לא יודע. אולי
היה כאן שיקול פוליטי שאני עדיין צעיר מדי להבין. אולי אני
באמת פרקליט טוב כמו שאני חושב שאני. בכל מקרה למדתי את המקרה
וקפצתי ראש לתוך הסחי.  

זה היה בשבוע השני של המשפט. בערב חזרתי לדירה שלי, התקלחתי
והלכתי לישון. על הכרית היה מונח ספרון קטן. המחזה "אותלו" מאת
ו. שייקספיר. בהתחלה לא הקדשתי יותר מדי מחשבה לספר עצמו, אלא
רק לאיך הגיע למיטה שלי. זה היה חייב להיות מישהו מהמשפחה שלי
או מהמשרד (אני משאיר מפתח במשרד למקרה שאני לא יכול להגיע
הביתה וצריך שיביאו לי משם חומרים). רק בשלב יותר מאוחר -
שעתיים בערך - התחלתי לחשוב על הספר עצמו. לא יצא לי לקרוא
אותו קודם, ולמרות שזכרתי במעורפל על מה מדובר, התיישבתי
וקראתי אותו. האסימונים התחילו ליפול לי מיד על ההתחלה. אני לא
רוצה חלילה שיובן שאני מצדיק את הרצח הספרותי, אבל אני לגמרי
מבין את תחושת התיסכול, את העלבון, שהניעו את הנסיך הרוצח.
המחזה לא מתעסק כביכול בעובדה שהנסיך כושי. זו מין עובדה כזו
שיודעים על קיומה אבל לא אמורה להפריע לשאר העלילה. כולם מנסים
להיות נורא בסדר ולקבל את הכושי העשיר והמכובד. בטח. היום הצבע
מפריע, אז לפני 400 שנה זה לא היה פקטור? נו באמת! קראתי את
המחזה ופרשנויות מאוחרות יותר עליו והגעתי למסקנה שאני לא
מאמין שאותלו רוצח את אשתו בגלל קנאה. בטח לא רק בגלל קנאה.
היה כאן איזה תסכול סמוי מזה שהוא האמין שהיא בוגדת בו כי היא
בטוחה שהוא כושי מפגר ולא מבין מה קורה מסביבו. ועם זה אני
בהחלט מצליח להזדהות. לא יכול שלא להזדהות. חברה גזענית וצבועה
זה אולי לא גרוע כמו חברה גזענית סתם, כזו שבה לא היו נותנים
לכושי להגיע למעמד הזה, למעמד בכלל, אבל זה לא באמת הרבה יותר
טוב. קראתי שוב ושוב את המחזה ככל שהמשפט נמשך. זה עורר אצלי
איזה משהו רדום. דחף אותי להחלטה. נהייתי בטוח יותר שאני ממשיך
לייצג את הרוצח הבן-זונה. הפך אותי לנחוש יותר. לקחתי על עצמי
משימה בקנה מידה אבירותי. ואביר אף פעם לא מכזיב ברגע האמת.

אבא שלי היה בין היחידים שהבין מה לקחתי על עצמי ולמה. לא פלא,
הוא היחיד ששיתפתי בתובנה שלי, בהחלטה שלי. אמא שלי הייתה
מתנגדת, אומרת שצריך להסתדר עם מה שיש. להוריד את הראש. באבא
שלי, שלא הצליח לקבל הכרה מצד המדינה החדשה שלו, הצלחתי לעורר
איזה לוחם אתיופי רדום, איזה צייד אריות קדמון. לאחר ששוחחתי
איתו על המשפט וסיפרתי לו את העניין עם המחזה, הוא לבש בן לילה
את דמותו הגאה של היילה סלאסי. עזר לי. ייעץ לי. עשה הרבה מאוד
מעבודת המחקר שהייתי צריך בשביל המשפט. היה ברור שכשאנחנו
משתפים פעולה, אין סיכוי להיכשל. הוא עדיין אדם מבריק אבא שלי,
למרות כל שנות התרדמת הכפויה שהוא היה שרוי בה מאז עלינו
לארץ.

עוד בן אדם אחד התחיל לקלוט לאט לאט מה אני עושה. רועי. הנאשם.
נאשם... איך אני מקל עליו... הוא אשם! הוא בעצמו מודה בזה, וגם
אם לא היה מודה, כל הראיות מוכיחות בודאות שהוא הרוצח. בכל
אופן, ככל שנמשך המשפט הוא התחיל להבין מה אני עושה וצריך
להגיד שהוא קיבל את זה ברוח טובה מאוד. כלומר רק כמעט פירק גם
אותי במכות. ברגע האחרון הסברתי לו שזה לטובתו. אחרי שספר עד
עשר ונרגע קצת (מספיק לפחות כדי להשאיר אותי בגוש אחד), הסכים
לשמוע מה יש לי להגיד. למרות המוח החמום והאטום שלו, הראה
ניצוץ של הבנה כשסיימתי את דבריי. הסברתי לו שהדבר מסוכן, ושאם
הוא לא ישתף איתי פעולה כל העסק לא יצליח, ושאין לי בעיה
עקרונית לזרוק אותו לכלבים. להוציא אותו הכי אשם והכי נבל
בעולם, שיקבל את העונש המירבי. לא היתה לו יותר מדי ברירה. הוא
קיבל את מרותי. סוף סוף מישהו מקשיב לי... וככה טוויתי לאט לאט
את החוטים, כדי להגיע לגראנד פינאלה, של סיכום המשפט.

"מרשי, רועי גולני הוא אדם שפל, נבל, רוצח בדם קר. הוא ראוי
לכל גינוי ולכל עונש שבסמכות כבוד השופטים להשית עליו. אולי אף
חמור מזה. יש לדון אותו בכל חומרת הדין. עליו לשלם לחברה את
מחירו הכבד של הפשע הנורא שחולל במו ידיו. הוא לא יותר מבריון
נבער, תוצר תקני של חברה שחיי אדם אינם ראויים בה. חברה בה אדם
נשפט לפי צבעו, לפי מוצאו, לפי השם שנתנו לו אביו ואימו. מדינת
ישראל יכולה להתגאות ברועי גולני, ממיטב הנוער, נר לרגלי החברה
הצברית בישראל, מגשים הערכים הגדול, שידע להפנים את הרעיונות
הגזעניים עליהם גודל וחונך. ההגנה הציגה במהלך המשפט את החברה
בה רועי צמח. את תחושת העליונות שספג מהחברה הישראלית הצברית,
הלבנה, את התודעה שהתפתחה בקרבו ובקרב החברה הקרובה אליו, בני
גילו, שיודעים עד היום לממש ולהגשים אידיאלים גדולים של חוסר
סובלנות, אי שוויון, גזענות ורמיסה כלכלית וחברתית. הצגנו את
פועלה של המדינה הישראלית בקרב אוכלוסיות העולים השונות, בעיקר
בקרב העדה האתיופית. את האפליה, את הניכור, את הסגרגציה, את
ההשפלה. שאלונים וסקרים אין ספור, עדויות ותקדימים משפטיים.
הכל מוביל אותנו למסקנה ברורה אחת: רועי גולני, אשם בכל סעיפי
האישום. אשם. אשם. אשם. אבל לרועי גולני יש שותפים לפשע.
שותפים לו מערכת החינוך הישראלית. משרדי הרווחה, המוסדות
הציבוריים והחברות הכלכליות. הרשויות המקומיות, המוסדות להשכלה
יסודית, תיכונית וגבוהה. כלי התקשורת. כולם חברו אל הנאשם
באותו רגע מר ונמהר. היו שם כשהרים את אגרופי הברזל שלו על
הקורבן, מהרטה גטהון. היו שם כשהנחית את ידיו הגדולות וריטש את
פרצופה. היו שם כשמהרטה התבוססה בדמה, סובלת מקרעים ופגיעות
קשות של איבריה הפנימיים. הם היו שם כשגולל את עיסת הבשר שנשאר
מחברתו, זוגתו לחיים, בשטיח דירתם המשותפת, העמיס אותה על הרכב
הפרטי שלו והשליך אותה בפאתיה של העיר העברית הראשונה, היא
תל-אביב. הם היו שם לאורך כל הדרך. היו שם ועודדו אותו מאחור,
מחזקים כל אגרוף שלו בעוצמתה של הממלכה. מחזקים כל בעיטה שלו
בכל כובדה של מערכת הקליטה הקלוקלת. מחזקים כל מעשה שלו בצדקתה
של המדינה היהודית, בה אין הבדל בין מכה למוכה, בין רוצח
לקורבן. אין הבדל מלבד שלושת הפעוטים הקטנים האלה, אלה
שמנופפים בהם בכל עצרת ממלכתית, בכל טכס זיכרון. שלושת הפעוטים
הללו ממגילת העצמאות: הדת, המין והגזע.
מרשי הודה בפשעו הנורא, ואני מקווה שיקבל את העונש המירבי. לא
רק כי באמת מגיע לו, אלא כי זו תהיה הוכחה לאשמת כל אותם מאות
ואלפים שעמדו מאחוריו והחרו החזיקו אחריו. מרשי הודה בפשעו
הנורא. מה יהא על השותפים לפשע?!"

ואולי... אולי ישראל קדמון ידע למה הוא שולח דווקא אותי לייצג
את החרא הקטן... אולי הכושי כבר יכול ללכת. אולי.