... זה עתה מתתי. ואני תועה בין העננים, משוטט בריק המוחלט.
מרחוק הצטיירה דמות.. "אני המלאך שלך," הציג את עצמו והמשיך,
"מה תביעתך?" לא הבנתי, אבל מחשבתו הדריכה אותי: "גן עדן,"
אמרתי ברעד.
- "באיזו זכות?" לא היססתי וסיפרתי לו את הסיפור הבא:
..."איזה וכמה?" שאלה אותי המשוגעת של רחוב אמות משפט, כפי
שעשתה בכול צהריים של חול, כאשר יצאתי ממשרדי וחציתי את הכביש
למסעדה הקטנה שבפינת הרחוב. 'איזה-וכמה' - או
'המשוגעת-עם-הכפתורים', כפי שכונתה בפי עמיתי - הפכה מזמן
לחלק מהנוף. איש לא זכר מתי הופיעה, איש לא זכר את הפינה
בלעדיה, כאילו הייתה שם תמיד. לבושה הייתה באותה שמלה מרופטת,
שפה ושם ניתן היה לראות עדין את שרידי צבעה המקורי,
סגול-ארגמן. השמלה כיסתה בצניעות רבה אל כל גופה מהצוואר עד
מתחת לברכיים, ורכוסה הייתה בכפתורים לכל אורכה. הייתה רזה
וגבוהה, ולמרות מצבה העלוב, עומדת הייתה זקופה וגאה. אם הצלחת
להתעלם מהקמטים בפניה, יכולת לראות שרידי יופי, שהיה שם לפנים.
ואם התעלמת מלבושה, או ראית אותה מאחור, יכולת לטעות ולחשוב
שלפניך אישה צעירה ונאה מאוד. שער השיבה שלה היה ארוך ומטופח,
והיא הקפידה להיות נקייה ומסודרת. נראה היה שהיא ושמלתה, שהפכה
מזמן חלק ממנה, הזדקנו ביחד.
ליד רגליה פתוח היה נרתיק מרופט עם כינור ישן, אם כי מעולם לא
ראיתי אותה מוציאה את הכינור ומנגנת בו. על המכסה הפתוח דבוק
היה תצלום ישן ודהוי, בו נראתה אישה צעירה בשמלת כפתורים, וליד
כל כפתור רשום היה משהו בכתב יד, התמונה כולה הזכירה תרשים של
נקודות אקופונקטורה.
נראה היה שהיא מצליחה לפרנס את עצמה בדרך זו. תמיד, כשהעפתי
מבט לכיוון נרתיק הכינור, מכוסה היה במטבעות רבים ושטרות
אחדים.
לא אחת חשבתי עליה, היה משהו מרתק ומסקרן בשיגעונה. בשאלה
האובססיבית, שנשאלה גם בפעם האלף במין סקרנות מזמינה...
אותו יום בו אנו עוסקים, אמור היה להיות יום חול רגיל. אלא
שהעיר כולה שרויה הייתה באובך צהבהב. אחד מאותם ימים שבו
מבקשים מחולי האסטמה להישאר בבית, ימים שאיש אינו אוהב, כי
אחריהם יש לנקות ביסודיות את כל החול והאבק שהצטברו על
המכוניות, הרצפות והרהיטים. יצאתי בצהרים ממשרדי... בקושי ניתן
היה לראות את הבניין ממול. המכוניות הדליקו את האורות הקדמיים
שהאירו בצבע כחול, שאינו מהעולם הזה. הרוח החמה חנקה אותי
ובקושי יכולתי להתקדם כנגדה. כאשר עברתי בשלום למדרכה שממול
למשרדי, שמעתי חריקות בלמים, קולות התנגשות ולאחריהם קללות
וצעקות של נהגים.
"איזה וכמה?" שאל קול מתוך הערפל. "מה?" זרקתי לעברה, "את כאן?
ביום כזה לא יוצאים מהבית."
- "באמת לא יצאתי."
- "את כאן, לא?" אמרתי כאילו בכעס.
- "כן, השיבה" בחנחון של נערה צעירה, "זה הבית שלי."
- "סליחה, לא ידעתי, אני מצטער אם פגעתי בך."
- "אם תזמין אותי לצהרים, אחשוב על אפשרות לסלוח לך."
חייכתי, אני אשב עם המשוגעת במסעדה? לא יכניסו אותה ויחשבו
שאני השתגעתי. למרבה המבוכה אמרתי: "בואי. אבל יש לי תנאי אחד,
שתספרי לי מה זה איזה וכמה.'"
יכולתי לשמוע אותה מצחקקת בערפל. העולם נראה ביזארי כל כך,
שחברתה הפכה לפתע אפשרית. היא סגרה באיטיות את מכסה נרתיק
הכינור הרימה אותו בזהירות, מה שלא מנע מהמטבעות הרבים שבתוכו
לשקשק בקולות רמים.
המארחת הביטה בי בחשד, אבל מכיוון שהייתי אורח קבוע במסעדה זו,
ותמיד הייתי נדיב מאוד בתשר, לא אמרה מילה אלא הראתה לנו את
מקומנו, ואף סדרה בהפגנתיות את כיסאה של האישה. היא הודתה לה
במנוד ראש, הניחה את נרתיק הכינור על הכסא לידה, והתיישבה תוך
שחרור אנחה קורעת לב.
- "מה קרה?" שאלתי.
- "אתה יודע כמה זמן שלא הרגשתי את עצמי גברת. בכלל נדמה לי
שמאז האוטואמנציפציה של האישה, חדלנו להיות נשים."
הבטתי בה בהשתאות.
"מה אתה חושב שאם אני ענייה אני חייבת להיות מטומטמת?"
- "לא," התנצלתי, "אבל אוטואמנציפציה היא מילה גבוהה."
- "גם אני! מטר שמונים, ויותר מחצי מזה רגליים. להראות לך?"
- "לא תודה," מיהרתי להשיב, חששתי שתתחיל להתפשט במסעדה. "אולי
תספרי לי למה את מסתובבת עם כינור, שאינך מנגנת בו?"
- "אתה באמת סקרן? אתה באמת רוצה לדעת?"
נדתי בראשי.
- "אני אוהבת לשמוע את פגיעת המטבעות במיתרים. על פי הצליל אני
מיד יודעת את גודל המטבע שנזרקה ובהתאם לכך עומק הקידה שלי."
- "את צוחקת עלי."
- "לא, ברצינות אני יכולה להשמיע לך, את צלילי היום, ולדעת
בדיוק רב את הסכום שהרווחתי."
היא פתחה את התיבה, הרימה את הכינור בידיים אמונות, השעינה
אותו מתחת לסנטרה והחלה פורטת צלילי צלילים של מטבעות. לפתע
פסקה.
- "עד כאן," היססה לרגע, "יש לי מאה עשרים וחמישה וחצי שקל."
- "את גם מנגנת או רק סופרת כסף?" שאלתי מתפעל.
- "ניגנתי בעבר, למדתי בקונסרבטוריון. רציתי רק לנגן, לא
עניינו אותי קונטרפונקט ושיעורי קומפוזיציה."
היא כיוונה את הכינור קלות, לקחה את הקשת המלוכלכת והמרופטת.
- "נגני את מעוף הדבורה של רימסקי קורסאקוב." ניסיתי להכשילה,
אבל היא... החלה לנגן... עד מהרה התקבצו סביבה הסועדים,
המלצרים, הברמן, ועובדים אחרים. כשסיימה, זכתה לתשואות וגשם של
מטבעות החל לרדת לנרתיק הכינור. היא עמדה מחייכת במבוכה,
ודמעות גדולות יורדות על לחייה.
כשנרגעו הרוחות החלה המסעדה לחזור לתפקודה הרגיל. יום מוזר
כזה, לא נשמעו דיבורים רק קשקוש המזלגות והסכינים בצלחות,
קולות לעיסה ולגימה. אותתי למלצרית ומשום מה לחשתי לאוזנה:
"פעמיים מניו."
לפני שהספיקה להחזיר את הכינור לנדנו, הושטתי יד וקטפתי את
התמונה שכל כך סקרנה אותי. מקרוב ניתן היה לראות אישה יפה,
ותמירה, לבושה בשמלת כפתורים, ליד כל כפתור רשום היה בטוש דק
ומדויק מספר סידורי החל מאחת, שליד הצוואר וכלה בארבע עשרה
שמתחת לברך.
בינתיים חזרה המלצרית עם הפיקולו שלה, סידרה את הצלחות, פתחה
את בקבוק היין, מתכוונת למזוג לי לטעימה...
- "תני לה לטעום," אמרתי.
האורחת שלי רחרחה את היין, בחנה את שקיפותו וצלילותו, טעמה
מעט. "זה קברנה צעיר, אבל בהחלט סביר." אמרה, כמבינה גדולה.
השקנו כוסות, "איזה-וכמה," שאלתי, והיא הסמיקה...
- שתינו ואכלנו... בעצם אני אכלתי היא טעמה מעט מכל דבר,
ואישרה שהאוכל טעים, "אבל גודל המנות מוגזם נורא," קבעה.
הבטתי שוב בתמונה, ובספירת הכפתורים. "מה זה?" שאלתי.
- "אני אספר לך, אבל אתה חייב להבטיח שלא תספר את זה לאף אחד."
היא ישרה את השובל המקופל שמעל התמונה בו נכתב בכתב גותי
מסולסל: Cabaret-Stuttgart .
זהו, מלכדה אותי. איני יכול להפר את הבטחתי, ולכן איני יכול
לסיים את הסיפור. אוכל רק להגיד, וזאת ברשותה, שאם הייתה שואלת
אותי בצעירותה "איזה וכמה?" הייתי משיב קרוב לודאי: "ארבע
במאה."
