בלילה קריר הכל החל, היא לא הבינה דבר.
לא זוכרת היא יותר מדי וכשמנסה הכל חוזר להיות שחור, רק כמה
פרטים בודדים בידה.

ואולי מוטב כך, לו זכרה הייתה סובלת הרבה יותר.
לאט לאט עולות עוד תמונות,זה כל כך מבלבל.
לו יכלה לא הייתה קמה באותו יום,אם רק הייתה יכולה לחזור לאותו
היום ולשנות אותו רק קצת.
לקום שעה אחרי או לראות קצת יותר טלוויזיה, כל זה לא היה
עכשיו.
והחיים המשעממים והטובים שלה היו נמשכים, אך כיוון שלא כך היה
הדבר - והיה עלייה להתמודד עם מציאות קשה במיוחד, החליטה לעשות
דבר אמיץ,
היא..,היא רוצה ללכת לראות אותו ,חושבת שאולי אז יעלו לה עוד
זכרונות ,אולי אז תבין איך כל זה קרה ומה בכלל רצה ממנה.
מאיפה ידע את שמה?
ואולי זה לא משנה אם הייתה קמה באותו יום אחרי,שהרי ידע
אודותיה הכל ולשם כך היה צריך כנראה לעקוב אחריה משך זמן רב
ובעצם יכול להיות שראה את הכל ואולי ימשיך לרדוף אותה לנצח.
ואם כך ,אולי לא לחזור אחורה צריכה או ליפגוש אותו ולשאול
מהיכן המידע? אולי דבר שונה צריכה .
אולי תעלם? תטוס או משהו - תשיג לעצמה זהות בדויה, זה בטח
יעזור .
אם עוקב אחריה בטח ידע על זה ויבוא גם לשם.

אולי שומרים בכניסה לבית? אולי תפנה למשטרה?
אבל מי יאמין לה בעצם? יטענו שהיא משוגעת ויתעלמו ממנה .
או שישמו לב לקיומה ויכניסוה למוסד.

אך אם יעשו כן בטח יבוא הוא גם לשם, מעניין מניין נשלח לרגל
אחריה, בראשה כנראה זה לא עולה.
אולי תחפש מישהו להתגורר איתו, זה יותר בטוח.
ובעצם חבל גם אותי ירדפו אם יגור איתה.
אולי,
אולי הדרך היחידה שלה להינצל היא לירות בעצמה.
כן!,כך יפסיקו להסתכל בה.
"נכון, נכון, את יודעת שזה נכון!" ,אמרה לעצמה בלב,
"זו הדרך היחידה אולי מוטב לעשות זאת ".
היא ספרה "אחת,שתיים,שלו..." יריה עצומה פלחה את השקט. רעש
גדול וכואב.
קלילות הציפה את גופה.
היא עדיין ראתה אותו בדימיון,גם אז.
כנראה שזה לא ירפה לעולם.
לו הייתה יודעת שדמיינה את כל זה.