שבת בבוקר וזה באמת יום יפה. האמת שרק בשבילי זה בוקר, השעה
בעיקרון 3 ועשרים בצהריים.
הכל נראה בסדר. אף אחד לא מתפרק פה. חוץ ממני. כולם ממשיכים
בשגרה שלהם. גם אני. ובטח גם אתה.
היום חשבתי על הרבה רגעים שלנו כשהיינו יחד.
אם הייתי מנשקת אותך הרבה זמן, היית מקבל סחרחורת.  סגרת עיניך
כדי להתרכז לכמה שניות ואז לחזור לאיזון הטבעי..
היית עוצם עיניים וישן כמו ילד כשהייתי עושה לך נעים ומעבירה
את אצבעותיי על פניך, בצורה שכ"כ אהבת וכ"כ הרגיעה אותך.
הרגעים האלה ממלאים אותי באושר כשאני חושבת עליהם. אני חושבת
שזו באמת הייתה אהבה.
הרכות שלך והעדינות בכל מגע שנגעת בי... זה היה תענוג שלא
אשכח...

בא לי עוד... תמיד בא לי עוד. אני לא מצליחה להסתפק במועט.
עכשיו עזבת אותי כדי שאמצא משהו יותר טוב. אני לא מצליחה לראות
מעבר לקשר שלנו כרגע. אני מדמיינת אותי מנשקת אחר. מלטפת אחר.
אבל זה כאילו מישהו או משהו מכריחים אותי לעשות זאת. אני רוצה
רק אותך.
דמיינתי לעצמי אותך, נכנס לחדר שלי היום בבוקר.
התיישבת וחייכת אלי. אמרת שאתה מצטער.
שאתה עדיין אוהב.
איזה מחנק.. כל הגוף שלי חלש. ורועד.
אני בוחנת את עצמי? למה אני מתעתעת בעצמי?
יש לי הרגשה שעוטפת אותי. והיא אתה. אתה עוטף אותי בזיכרונות,
חיבוק גדול של רגעים מדהימים שהיו לנו יחד. אני מביטה למעלה
ומציצה בחלון.. חושבת לעצמי שעוד ארבעה ימים היינו צריכים
לחגוג שישה חודשים. כל מה שהספקנו לחגוג זה חמישה חודשים.
המחשבות שלי היו רחוקות מלדעת שזה יהיה מצבינו בחצי שנה של
זוגיות. שלא קיימת יותר. בכלל. נעלמה. הושמדה.
אני זועמת כשאני חושבת איך היית משתעשע במילותיך שנהיה המון
שנים ביחד, נעבור לגור בדירה, סתם צחקת על זה ואני התעצבנתי
מאותה סיבה שאני מתעצבנת כרגע. איך אתה יכול לדעת? ואתה צוחק.
אף אחד לא יודע מה נתת לי, מה הייתה הזוגיות הזו עבורי. אני
מתחילה לחשוב שגם אתה לא ידעת.
אבל נראה לי שזה בסדר.

משהו מלטף
משהו אוהב בלי גבולות
עזב אותי
נתלש לי
אני רוצה לאהוב
רוצה להמשיך
הכל נעצר
מתחיל להעלם
הוא לא רוצה יותר
הופך להיות נקודה שחורה
רחוקה
משאיר אותי מוארת לבד
עומדת מרחפת
כואבת
תלושה.