"הזמן חלף... מהר כמו הרוח", סבתא שלי מלמלה, על רקע תמונות
בלויות בשחור לבן.
"חמישים שנים עברו מאז התצלום , קשה להאמין איזה צעירה
הייתי".
שתקתי והקשבתי לה, והאמת היא שאני לא חושב שאני באמת מבין
אותה...
הרי היה לה את כל הזמן שבעולם, היא קמה כל יום בבוקר אל אותה
השמש ואותם השמיים,
יום חדש של אינסוף אפשרויות ודרכים פוטנציאליות נפתחו בפניה
בכל רגע שפקחה את עיניה
ובין אם ניצלה אותם או לא, לפחות היא קיבלה את ההזדמנות, כמו
כולנו.

מצד אחד: היא שרדה את המלחמה, הקימה משפחה יחד עם סבא עם שני
בנים ובת ועלתה לארץ הקודש שאבותייה חלמו עליה. על פניו, ניתן
להגיד שהיא ניצלה את חייה, המשיכה את השושלת, ומספיקה גם
להזדקן בכבוד לצד הנכדים והנינים. אבל האם כולנו נגיע ליום
ההוא שנשב על הכורסא, או בעתידנו - הכורסא הדיגיטלית, נבהה
בתמונות דהויות  ונתקשה להאמין שהזמן חמק לנו בין האצבעות?
האם עכשיו אחרי שפספסנו את כל יריות הפתיחה לריצות החיים, כבר
מאוחר מדי?

הלוואי ולא הייתי צריך להרהר בעבר בתחושת פספוס. אני מאמין
שהדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאדם לפני מותו הוא תחושת ה
-"היייתי יכול לעשות את זה אחרת". התחושה הזאת יכולה לחורר
אותך, לרסק אותך מבפנים, לגרום למחשבות איומות. בחיים
אידיאליים אין לאדם צורך בכך. לחיות את הרגע הוא הרבה יותר
מקלישאה חבוטה, הרגע הזה הוא כל מה שיש לנו.  אני מפחד מהיום
שהדבר היחיד שישאר מהשפיות שלי היא קומץ של זכרונות נוסטלגיים
מעלים אבק, על ימים טובים יותר כשהיינו צעירים ויפים. ואולי לא
ניתן לחוות בכלל את האושר האמיתי, אלא רק לזכור אותו?

השנה שעברה הייתה נוראה מבחינתי, אבל היום כשאני מביט לאחורה
זה לא נראה לי כל כך רע, אפילו יותר טוב מהיום. אז הזמן מתעתע
בנו? סביר להניח. הוא משקר אותך, מרכך את הכאב, כמו סם חיים.
הכל נשכח בסופו של דבר, גם המצבות שלנו יעלו אבק ביום מן
הימים. ומה שישאר מאדם עם מחשבות, רגשות ותחושות אלו רק תמונות
עזובות שמציגות חיוכים רחבים ועיניים מבריקות מימים רחוקים,
טובים הרבה יותר...