בזמן האחרון גיליתי שאני יודע מעט מאוד דברים בביטחון מוחלט,
גיליתי שהבנאדם מתכנן והאלוהים צוחק. אך תמיד, כסלע איתן הניצב
בפני סופה, חיוכך מופיע, סולל לי דרך בלא נודע. הידיעה
האבסולוטית שאת נמצאת אי שם, מחכה, ממתינה בסבלנות שכל כך
אופיינית לך, מאמינה בנו. כנגד כל הסיכויים את מושכת אותי
ואותך למעלה, לשחקים חדשים, לגבולות שמעולם לא האמנתי שייפרצו.
יש לי את מלוא הכבוד לחלוק מסע מופלא זה איתך. אני יכול רק
להאמין ולקוות שההרפתקה הזאת לצידך, תימשך עוד שנים רבות.

אני אעשה זאת בדיוק יום אחרי שהגשמים ייפסקו. הרמה תהיה כפלטה
ירוקה, משטח אינסופי שרק מחכה שיגלו בו פינות נסתרות המשרות
קסם על יושביהן, האוויר יריח כמו אדמה רטובה, הכול ייראה חדש,
צלול, טהור. השמש תחתוך דרך העננים ותפציע רק בשבילנו. השדות
ייצבעו בצהוב של החרציות שאת כל כך אוהבת. פריחת הדובדבן
תפתיעה בצבעה העז, הטהור, מעין שריד פסטורלי לשלג שרק עתה נספג
וחלחל לאדמת הבזלת הטרשית של הגולן.  

אני אקח טרקטורון, כמו שתמיד רצית, ואני התביישתי לבקש. הטיול
יהיה מדהים, נהיה רק שנינו, לבד ביקום. את תלבשי ג'ינס וחולצה
קצרה, שלא משנה כמה תשקיעי בתלבושת (חוץ משמלה) ככה זאת את,
במצבך הטבעי, ואין יפה ממך בעולם. שערך הארוך פזור וחלק, מחליק
על צווארך העדין. אני מעתיק מגופך את מבטי רק כדי לפגוש
בחיוכך, החיוך ששבה אותי כבר אז, בפעם הראשונה שעלית לי על
הטרקטורון. החיוך הזה שמעטרות אותו שפתיים כל כך ענוגות. שוב
אני קולט שאני יכול להתבונן בך שעות, מבלי להוציא הגה. הגילוי
הזה מפתיע אותי כל פעם מחדש.
אני שואל את עצמי איך את עושה את זה? איך במבט אחד את מעתיקה
את נשימתי, ומרגיעה את נפשי. מטריפה את דעתי אך מצלילה את
מוחי. איך? כל הרגשות האלה רק מעצימות ומחזקות בי את התחושה
שזה המעשה הנכון, שהייתי צריך לעשותו לפני שנים.

נצא לטיול מוקדם, דרך השטחים של אורטל, על מנת לפגוש בסוסים
שאת כל כך מעריצה, קילומטרים של גבעות מיוערות ושבילים נעלמים.
נעלה לשיפון, שתשטפי את עינייך בשדות החרציות שממערב להר. אני
רק מדמיין את החיוך שלך ומתחמם לי הלב. נשב בפסגה נשקיף על
העמק, נתווכח על איפה נגור כשאני אשתחרר מהצבא, איפה יהיה הכי
כדאי לגדל את הילדים. נתרווח על הטרקטורון, תכרכי את רגלייך
סביבי, תרפרפי נשיקות על צווארי, תוך כדי תגרמי לי להבטיח
שמעכשיו והלאה את נוהגת, ונצחק, כמה שנצחק.

בדרכנו למטה מן ההר אני אכוון אותך לכיוון בריכת הצפרדעים, את
תתלהבי מהמקום - מים צלולים, אשר נתחמים בסלעי בזלת שצפרדעים
מוצאות עליהן מנוח ומקום להשתזף. בריכה קסומה בוואדי נסתר.
נפרוש פיקה, אני אכין ארוחת בוקר, נעשה אהבה במים. סוף סוף
ייצא לי לראות אותך משתזפת ערומה, את גופך התמיר נמתח כנגד
הסלע החם, את הבעת העונג על פנייך בזמן שאני אלטף את גבך
החשוף, הרך. את הרטט של גופך בעת שאני אנשק את צווארך הענוג.
איך, תסבירי לי, איך את כל כך רכה? כל כך נעימה למגע? איך אני
אמור להעתיק את מבטי ממך, לשלוח חזרה את ידיי המגששות שתרות
אחר חום גופך?

מכאן והלאה אני אנהג. ניסע לכיוון הטורבינות, אני אכריח אותך
לשים את משקפי הראייה שלך, אותן משקפיים שכל כך מחמיאות לך,
מעדנות את מבטך, מרככות את עינייך. את קורנת, אפילו עדרי
הסוסים הפראים שליוו אותנו עד כה במסענו עוצרים להשתאות, בוהים
כמהופנטים בהילה סביבך שכמו ממגנטת אליה את כל ההוד וההדר
שמסביבנו, כולם מתגמדים ומרכינים ראש בפנייך,  רק מדגישים את
יופייך המהמם. אני רואה את עינייך, ירוקות חומות שאפשר לטבוע
בהן, אוספות אליהן הכול. מתעדות, שומרות, לא נותנות לדבר להעלם
מהן על מנת לא לפספס כלום. את מהדקת את אחיזתך במותניי, ואני
מתענג על מגע ידייך שמלטפות, מרגיעות אותי. תמיד ידעת איפה
ואיך לגעת בי - בעינייך, שולחת מבט מחמיא. בצווארך, כשעוברת בך
צמרמורת קלה בעת שאני מלטף את עורפך, רומזת לי להמשיך. בקולך
הרך, שנוגע בי, ממיס כל זיכרון אחר מלבד פנייך.

על ההר הכול כבר יהיה מוכן - נרות, פיקה, חצי טרייסי צ'פמן חצי
חידושים של הביטלס ברקע.
ככה, כשמאחורינו שקיעת החורף המפורסמת של רמת הגולן, השמש
צובעת את הרקיע באדום כתום, מפציעה בינות העננים, נוגעת בפנייך
ואינה משתווה ליופייך. שלוותך הבלתי מעורערת משרה עליי רוגע
וביטחון. עשיתי את זה. ניגשתי אלייך והצהרתי כי את האישה
היחידה שאני אי פעם ארצה לחלוק איתה את חיי. נקודה.

הבטחתי לך בית, שלושה ילדים, שני סוסים, כלב וחתול.

אני מתכוון לקיים הכול.