מחסן של ילד אדמוני ובחללו הדל אך קומקום.
מבקשים אותי ואני כנוס, נחבא, נעלם בתוך אלף אנשים. פולשנותם
עוקצת בי מעלה בי שנאה ועצבות. עולמי המותש בן נכר, זר ומפעפע
בי מבעבע עד בלי די.
צלקות ארוכות ויבשות, בדידות שחייבת סביבה, נוף ריק מדבר,
פירורי אישיות ורצון. מה אנוש?
במעמקים לא קראתיך, נאסף רצוני, חרפת חיי הפכוהו אילם. בשר
גופי נתלה בי נאחז, מסתחב, ליבי נגרר בכבדות מידי יום ושעה
ובחוסר אונים ממשיך לפעום. נשמתי קפואה במקומה - לא תהום ולא
שמים.
אסתתר מיום פקודה, נוראותו אינה הולמת אותי, גבורתו רחוקה
משפתי, דינו אינו מכיר במשפט השוטה, הנכה, החרש והדל.
אי לי בית - ליטוף עוטף, נחמת שוטים משמחת. אי אמונה, אי
תפילה, אי רצון. מחכה, מצפה, מתכלה ומאבד הללו בוששו לבוא.
עזרי מאין, היש חדל מהלוך בקרבי.
אלוהי לא אחדל מפנות אליך, אם בשתיקה ויאוש, טומאה והסתרת פני
ממך. גאולה לליבי המרוסק אבקש.