או: אולי קו חברון הוא לא הדרך היחידה של הצבא לשחיקה
רגשית.

יצאנו קצת באיחור, האמת. הוא היה צריך להגיע לשם שעתיים קודם,
כנהוג, ובשאננות שלנו הצלחנו לצאת באיחור וגם להבין תוך כדי
שלא לקחנו בחשבון את התנועה בדרך. למזלינו, המזל עמד לטובתנו.
הגענו בזמן. התברברנו קצת כדי למצוא חנייה. לא כי לא הייתה,
פשוט מישהו החליט לשחק ב"חפש את המגרש" ומילא את המקום בשלטים
לכל מיני כיוונים שונים. ליווינו אותו ואת עגלת התיקים שלו עד
לנקודת הבדיקות הביטחוניות, ומשם כבר לא יכולנו להמשיך איתו.
אז שאלנו אותו שוב איך אפשר יהיה לדבר איתו, נתנו לו חיבוק
פרידה והסתובבנו בקלילות בחזרה על עקבותינו. ביי בן, נתראה עוד
חודשיים.

היה לי ברור שלא יהיה לנו הרבה זמן, אז דאגתי להקדים במקום
לאחר, ועל כך זכיתי לחכות לה איזו רבע שעה. היה לי חם בשמש וקר
בצל, וכשהתקרבתי לתחנה היה נדמה לי שהשומרים בדיוק הפסיקו שיחה
עליי, אז התהלכתי הלוך ושוב עם פרצוף טרוד ודאגתי להסתכל הרבה
בשעון כדי להראות חשובה וקצרת רוח. בסוף הגיעה הרכבת והיא
בעקבותיה. היא לבשה את המדים שלה, לא כבתפקיד אלא כבתופסת
טרמפים של תחבורה ציבורית בחינם, וכל המפגש הזה לא יכול היה
להתפס כיותר טבעי- יומיומי בעיניי, כאילו שהעובדה שלא התראנו
שלושה חודשים היא מן פרט שולי חסר השפעה. שוטטנו ברחובות העיר
עד שמצאנו איזה בית קפה ברחוב רוטשילד שהחליט שלהרוויח כסף זה
בעדיפות עליונה על פני לחגוג 60 שנה להווסדות המדינה והתיישבנו
בו. היא אכלה ואני רק שתיתי. היא סיפרה לי דברים, סיפרתי לה
גם, ותוך כדי גם הבנתי שאת חלק מהדברים היא מספרת לי כבר בפעם
השנייה, אבל לא הפסקתי אותה. אחרי שעה קלה נגמר לנו הזמן,
כצפוי, אז ניווטנו את דרכנו אל המקום אליו היא הייתה צריכה
להגיע, ונפרדנו לשלום. "נדבר כבר..." היא אמרה כעניין של מה
בכך וסגרה את הדלת של המכונית. נתראה עוד חצי שנה, חשבתי
ונופפתי ליסמינה לשלום.

הזיכרון שלי מאנשים שקרובים אליי הוא מן הצטברות של פרטים. יש
את הפנים, המלווים בהבעות השונות. יש את השם, והכינוי, והטון
שבו אני אקרא להם, ושהמשפחה שלהם תקרא להם, ושאנשים אחרים
יקראו להם. יש גם את החוויות המשותפות, והדברים שהם אמרו
שנשארים לי בראש, ואת איך שהם יגיבו בסיטואציות מסוימות, ואת
הדברים שאני יכולה ולא יכולה להגיד להם. ויש גם את הדברים
שמתאים להם ולא מתאים להם לעשות, או ללבוש, או לאכול, או לקרוא
או להגיד. ויש גם עוד פרט אחד, והוא נוכח באופן משמעותי בקווי
דמותם בזמן האחרון - הצורה שהאותיות של השם שלהם יוצרות כפי
שהן כתובות בצג של הטלפון שלי.

היה הייתה פרידה, וייקחו ממנה את האמוציות. ויעלם הבכי. ויעלם
גם הקושי.
שלא אצור כאן איזו אי-הבנה. אני לא מתלוננת ואף נדהמת מכך
שאנחנו עוד מצליחים לשמר קשרים גם בתוך המציאות הלא מאפשרת
הזאת. ברכותיי, הצלחנו להוציא אותו מהמשוואה: המפגש האנושי הוא
כבר לא המרכז המשמעותי של הקשרים בינינו.
אבל אם לא הוא - אז מה כן...?