בידיו ובשפתיו
הטובות המבינות
נגע בציפור נפשה.
ממקור עד קצה זנב
אליו רטטה
לקראתו בלב מפרפר
קרבה, ככלה הומייה.
אך כנפיה לא הנידה
כי לעוף פחדה.

מפתח למנעולי צפונותיה
גישש חיפש
היא אמון מלא לא נתנה.
אז קן אחר מיהר לבקש.

היא נותרה דואבת נכזבת
במקור סדוק לחשה:
היש אי שם, אי מי - מיועד,
לחמול על נשמה
שנשבתה  בחלומה.

מי נכון לגלות סוד
מעוף משתוקק אל אין סוף.
מי בחפץ לב יבוא
להפריח כל  חלקה
נשמה, שבתוכה -
נכלאה במכאובי
גדר וחומה.

מי יניפה עמו בנס יחדיו
על גלי אויר מלוהט,
ברחיפה, בדאייה
במסלול כמאליו מנווט
במעגלים לולייניים
בסחרור סוחף
עד כי יתנפנפו  ממעל
כפרח-פרפר כסוף מנצנץ
לרגע נגוז,  נעלם.
ושוב בממש - מתנוצץ

אט אט רגלם תנחת
על אדמת טללים רוויה
לבם פועם בהודיה
בכיסופי שירת  הללויה,
שבפלא מגווני ניגוניה
שוב אותם  
מעלה מעלה,
בשאיפה תעלה...

וכחיוך זהוב
צפוי להצטייר ירח
בשמים עמוקי כחול
המרמזים בשורת
עוז וחדווה במקומו.
בהתחדש אדר מעובר
שמרבין בו  בשמחה
ומתפללים לתשועת
טמיר מעתיר
אורה גדולה.

והנה כבר חג פורים  
ושתייה כדת וכדין    
במצווה מותרת
עד-דלא-ידע,
לא מסכים ולא מסכות.
כי על כל פשעים
מכפרת  ומטהרת
אהבה זכה
לעד דבקה באל אחד
וממנו בכל זיווג מקודש
שופעת מפעפעת.
ובהיכללותנו -
מכל בכל כל
עד מעבר גדותיה
מגעת.

ושלום ושלווה
תחת חופת שמים
על ארץ ומים,
וחמדת ימים
נרגעת.

כך צפור נפש
מעזה להדריך
כנפיה ומקורה
בשוררה תקוות נשמות
יחדיו , במעלה הדרך
להר המוריה.

קול דינדון עדין.
הקשת ייחוד ענוגה
של כל ענבל בזוג
המיועד לו.
הפקה קסומה
של התפעמות
פעמונים בלשון
קדושת דופק החיים
הנשמע בריבוי צורות
וקולות הבריאה
כתרועה אחת שוזרת
אין ספור צלילים,
מתוזמנת נישאת
על גלי וודאות
השמחה הגואה
המובטחת
שבהתרת
כל הספקות:

הנה זה בא.
קול דודי
הנה זה בא.
מקפץ עלי הרים
מדלג עלי גבעות.

הננו פה לפניך
כלנו כאחד. מתמוגגים.
באורך. יחד. מתחדוותים.
מה רבה חמלתך ואהבתך  
בקדשך ובאמצך אותנו
לעשותנו מתואמים
בו-זמנית-מרחבית
במרווח הסגולה שזיכיתנו
להתענגות מלכותך.
עדי עד.  עדי עדן.

כה צייצה לי ציפורי
בסתר מדרגה:
צרור המור דודי לי.
לא ידעתי עוד נפשי.