רוח ערב מחזירה אותי שנים אחורה,
אני שוב בובה קטנה ועצובה,
נזכרת בך ואומרת ש"לא נורא"
הכל תמיד קורה לטובה.

נראית כמלאך שמיימי וטהור,
ליבי העשוי חרסינה פעם,
בחיוכך הגנת עליי מהקור,
וכאבי הרב בלב נדם.

ראית אותי נשברת לרסיסים,
הבטחת לי באדיקות שתשוב,
כשעיניי הזכוכית שלי בוכות,
ואמרת לי שלבכות זה חשוב.

הבכי מרפא והזמן משכיח הכל,
האמנתי לך ברוב תמימות,
נשקת לי ואהבתני בלי קול,
וכך תמה לבובה כמוני הילדות.

כעת אתה שם הרחק,
ועם הזמן נהפכתי לילדה אנושית,
הדחף שבי לראותך שוב עדיין דוחק,
אבל הנצח לא קיים יותר,
לילדה אמיתית כמוני.