זה כל מה שידעתי לעשות. לא היו טובים ממני, לא היו כאלו שלא
ידעו מי אני.
לא התגאיתי במעשי, ידעתי שכנראה אין להם שום הצדקה מוסרית, שום
צד חיובי, אבל תמיד הסברתי לכל אלו שלא ידעו לעשות דבר חוץ
מלבקר, שאין, זה מה שיש, אני לא יודע לעשות שום דבר אחר.
זה לא שהייתי בן הבלייעל הכי גדול בעולם, זה לא שהיה לי לב של
אבן, זה פשוט שהכישרון שלי היה חזק ממני, יותר משאני ניסיתי
לשלוט בו, הוא שלט בכל כוחו בי.
אני אף פעם לא גנבתי, לא אנסתי, לא חטפתי תיקים לנשים זקנות,
לא שיקרתי, לא נאפתי, לא הרבצתי לילדים קטנים, לא רימיתי, לא
עיניתי, לא דרכתי על גבם של אחרים בשביל להתקדם, כל מה שעשיתי,
היה בעצם רק לחשוף את היסודות ואז לראות איך הכל מתפרק.
נהגתי לארוב לקורבנות שלי, ככה כולם התעקשו לקרוא להם, למרות
שאני כמובן ראיתי בהם כל דבר חוץ מקורבנות, הם היו בני מזל,
יצירות אומנות, כאלו שיזכו להיות בני חורין אמיתיים. נהגתי
לבחור אותם בקפידה, לא יכולתי להרשות לעצמי לטפל בכל אחד,
הייתי חייב את הבסט אוף דה בסט. הפגישה הראשונה שלי איתם הייתה
כל דבר חוץ ממקרית, הכישרון שלי היה מצביע עליהם, בשבילי זה
נראה כאילו מעל כל אחד ואחד מהם זורח שלט ניאון ענק שמודיע לי,
שהנה הוא, האדם הזה, זקוק רק לי. והכישרון שלי, אף פעם לא
טעה.
הייתי לומד כל דבר ודבר על הקורבן שלי, מתי הוא קם, מתי הוא
הולך לישון, מה הוא אוכל, אפילו איך הוא אוהב לזיין. לא היה
לקורבנות שלי שום סודות ממני, הייתי היחיד שהם היו יכולים
להיות גלויים איתו עד הסוף, אחד שאולי לא אוהב אותם, הרי אפילו
לעצמי לא גליתי אהבה, אבל בטח שלא ישנא אותם בגלל מה שבאמת היה
על ליבם.
תמיד הייתי מחכה ללילה אפל, כשאין אף כוכב, כשהירח לא מאיר,
תמיד הייתי מגיע מאחורה, לא הייתי בן אדם אלים, אז השתמשתי רק
במטפחת עם קצת כלורופורם , וזה תמיד עבד. גררתי אותם למכונית
שלי, הכנסתי אותם מאחורה, תמיד חגרתי אותם, הרי ידוע שזהירות
בדרכים זה הדרך הנכונה להיות אזרח מועיל לחברה, ותמיד לקחתי
אותם לאותו מקום. למאורה הקטנה והמסודרת שלי, לחור שנמצא בשום
מקום אבל בו זמנית באמצע העולם.
שם הרגשתי, שהנה אני משנה את העולם, כנראה שלא בצורה כל כך
חיובית וכל כך מוסרית, אבל אני מביא לשינוי.
הייתי מושיב אותם על כיסא, מזריק להם זריקה משתקת, לא היה לי
צורך בדבר זולת מענייהם שרואות ואוזניהם ששומעות, והייתי מתחיל
לגולל להם את סיפור חייהם.
סיפרתי להם איך פעם גם להוריהם היו שאיפות, איך פעם אמא שלהם
חלמה על עתיד אחר, איך פעם אבא שלהם ידע מציאות אחרת, איך הכל
השתנה כשהם נולדו, איך הגומחות שלהם, הפינוק שלהם, איך עצם
קיומם רצח את האנשים שההורים שלהם היו פעם.
סיפרתי להם איך שהם וחבריהם בצורה רציפה ועיקשת, כנראה בתום
לב, גרמו לאיזשהו ילד לשנוא את עצמו, איך גרמו לו להפוך למבוגר
ממורמר, סוג של נטל על החברה.  הזכרתי להם את מה שפעם, בגיל
העשרה, הם חלמו להיות, איך דיברו על להקים עולם אחר, איך
הבטיחו שהם לא יהיו כמו אותם מבוגרים אדישים. הראיתי להם למה
הם הפכו להיות, רובוטים של חברה שקוראת לעצמה מתוקנת, אנשים
ששומעים לחוקים של אחרים, שבונים חלומות של זרים, כאלו שאין
להם מה לאבד כי אף פעם לא היה להם באמת דבר.
הכרתי להם את האמת האולטימטיבית, התרתי אותם מאשליות, הם קיבלו
את החופש בכל מובנו, שחררתי אותם מחבלי העולם.
לפני שעזבתי אותם במערה, תמיד השארתי אקדח עם שני כדורים, שלא
יהיה מקום לטעויות. הזריקה המשיכה להשפיע מספר שעות אחרי שאני
כבר לא הייתי שם, הם לא יכלו לישון אלא רק להמשיך ולהתבוסס במה
שנשאר מעולמם, לעכל את מילותיי, לקבל את צדקת דברי.
למרות שהיו שם שניים, הראשון אף פעם לא החטיא.