אני מסתכל עלייך ורואה אותך לראשונה. קשה אחרי כל כך הרבה שנים
יחד לראות את הדברים מבחוץ, ואני מתאמץ כדי לבחון הכול
באובייקטיביות. השנה חתונה? ממש לא בתמונה, זה קרה כבר לפני
כמה שנים. אולי אם הייתי חכם יותר הייתי שולח אותך לתחנת
המוניות הקרובה בבוקר של אותו יום, אף על פי שטוב הלב הבסיסי
שלי בוודאי היה מונע ממני להתנהג בצורה קרה כל כך. ואולי זה
באמת מה שקרה אז. נפגשנו, השמש לא נשקה לים, ואפילו אם כן,
היינו עמוק באדמה מוקפים בתאורת פלורוסנט חיוורת וחולה. תמיד
קיוויתי... אני תמיד מקווה שאוכל לדעת על עתיד חיובי דרך
תחושות והרגשה, ובסתר לבי מתפלל לפרפרים בבטן מאישה, ממשהו.
ואת? כמו שאת יודעת, ציירת לי לבבות ופרפרים, בכל מקום חוץ
מהמקום החשוב באמת. זאת אהבה אחרת, אמרתי לעצמי, אנשים מבוגרים
לא מתרגשים כמו ילדים, המשכתי. עם המחשבה הזו, עם ההשלמה עם
התחושה המעיקה הזו ואיתך. אני לא חבר שלך, את לא יודעת מה
מתחולל בתוכי ובעצם אף פעם לא ידעת. את לא עומדת בקריטריונים
של חברות, פרט לאחד. את תמיד תהיי שם, בשבילי ובשבילך. אולי גם
בתוכך מתחוללים המון דברים אחרים, מחשבות שאני אפילו לא יכול
לדמיין. את הולכת לבד. השביל מתפתל עד לאופק ואחריו, מימינך
תהום ובתחתית נהר שוצף וקוצף, משמאלך שרשרת הרים מרשימה במגוון
צבעיה ובמורכבות שלה. השמיים תכולים יותר מבגלויות של אתרי
נופש. יש לך תרמיל קטן על הגב, מקל פשוט ביד ימין וחיוך גדול
על הפנים, חושף את השיניים המושלמות שלך. אני מסתכל על התמונה
הזו ומתחיל להרגיש את הפרפרים, בבטן. החיוך שלך פונה אלי
והעיניים פקוחות לרווחה, רואות דרכי. את ממשיכה ללכת, בקצב
מונוטוני ואיטי, נאמנה רק למקצב כפות הרגליים שלך. את מחוברת
לדרך, חזקה יותר מכל דבר אחר וחסרת פחד. דפיקות הלב מואצות,
אני מרגיש אגלי זיעה קרה מפלסים דרכם במורד גבי. אני שם, אבל
בעינייך זה חסר חשיבות. אני מעריץ אותך. האופק לפנייך ואת
תכבשי גם אותו. רעש הנהר מחריש אוזניים ומשרה עלייך שלווה,
הערב מגיע והשמש נושקת לים, השמיים מתמלאים בצבעים פסיכדליים
ואני שוקע בך, מנסה לעכל את התחושות שאופפות אותי. ילדה
יפיפיה, החיוך הכי יפה בעולם, העיניים האמיתיות, הכובע המתוק.
אני מאוהב.