השחלות שלה מתנודדות בקצב של מוסיקה שחורה.
לפעמים אני מבחין כיצד הפיטמה מזדקרת לכיווני, כאילו מבקשת
שאגע בה בכל לשון, רק נזהרת לא להתנתק מהעור.
אני יודע שאוכל לשתות את מיציה עד תום, אני יודע שהליקוק הלא
נגמר של פנים ירכיה יהיה כמו המתאבן האולטימטיבי.
אחפור עם האצבע בכיוונים, עומקים, זוויות, כך שגדותיה יקבלוני
בבוא העת ללא התנגדות.
לא, אל תאמרי כלום. תפשקי את הידיים תעצמי את העיניים. תרפי.
אני אגרום לדגדגן שלך לזהור באולטרה מהדם המציף את אזור
חלצייך.
זה לאט לאט עד שאת תהי קצרת רוח ותתעצבני, עדיין לאט לאט עד
שתכי בי ותתחנני,
לאט לאט
עד שתתפתלי ותבקשי כנועה ורפויה "בוא בוא אלי. עכשיו, נו
בוא."
לא לאט.
גופך יגיב באלימות "בוא, כנס נו כבר."
ואז אני אכנס.
במכה.