הנה עוד טיפת ארגמן מכסה חלקת עצם פנויה
והדברים שנעצרו איבדו את הרגע שלהם לעד,
לכל זה היה פעם כיסוי, תפור כמידת נעוריי
אלו שתפחו כמו בצק שמרים עד שהחמיצו
והדלת שלך נפתחה ולא נסגרה. למה לא סגרת אותה?
מהפקידה בבנק אני שומע על עינייך הכבויות, מסומם ללא מפתח.
אנשים עם חלומות מבריגים אותם לכדי פנזטיות, מבלי משים לב עפים
איתם הרחק אל מעבר לחוסר המעשה
יושבים בחדרים שאחרי משמרות לילה ולוגמים ומסממים את הרגע.
ולפני שתשים לב תבחין ברגע בו נקבור גם אותך, זה יעציב תחילה
ואחר כך נלך לשטוף ידיים ולנגב לילדינו את הקקי.
אתה לא תהיה שם להצטלם איתם בדולפינריום, להתגרות מזוגיות
שיכלה להיות שלך
והפיקניקים יחלו להתמעט כמו הביקורים אצל אימא שלך ותהפוך כמו
כולם לתמונות בבוידעם
לעוד טיפות ארגמן על חלקת עצם פנויה, ולפעמים נתרץ את זה
בשינויי מזג האוויר.

ואולי זה לא אשמתך שהדלת שלך כבדה עלייך, אולי התקהנו כמו סכין
בשר לנובו-צימחוניים הרגש, מה לעשות,
שמור לקקי של ילדינו, לקולם המענג בפשטותו "א-בא אאא-בא..."
סמם סמם עוד קצת. לכשיגדל אני אגיד לו שזה חבר טוב של אבא ששכח
לסגור הדלת.