לפעמים כשאני עומד בצומת וגלים של חום עולים מהכביש, אני
נזכר...
"אתה לא יכול לעשות את זה..." הוא אמר לי בהתנשפות.
"אתה לא יוצא מהמשחק, אני לא מוציא אותך."
מצטער אני חייב את זה לעצמי, די אני בן 28 כבר
"לא עכשיו חכה קצת, אני אשחרר אותך אני מבטיח יש לנו עוד קצת,
אל תעשה לי את זה."
לך!? מה איתי? אין לי חיים רבאק, עבדתי קשה בשבילך, בניתי
חומות, ערבבתי מלט בשנים האחרונות. היה לי ממש קשה לסחוב את
הלבנים המזדיינות לקומה שש.
"אבל לא היה כיף? הסמים, הבחורות, ההופעות? היה אני יודע."
אוקי, לך היה וגם לי קצת, אבל זה לא זה כבר. עובדה. אף אחת לא
נשארה ולמה? אני יודע למה אני חייב לצאת מהמשחק, פעם הבאה שהיא
תבוא אני רוצה להיות מוכן, חשוף ופתוח... אתה לא מבין. אתה לא
תבין.
"אבל הן תמיד הולכות, גם היא תלך, אני מבטיח לך, בלעדיי לא
תצליח... אם תלך אני אקח לך את המבט."
טוב, די. למה מתווכחים? אם היא תלך לפחות הייתי אני, לפחות זה.
ובקשר למבט שלך שתדע שזה בסדר. קח אותו הוא רק הגעיל אותי.

כשהדלקתי את האור בחדר, כבר לא ראיתי אותו.
מדי פעם אני נזכר בתקופה שלנו יחד, תמונות רצות לי בראש וזהו.
בימים הראשונים היה קצת קשה בלעדיו, אבל קל יותר בלי הלבנים,
אני יכול להשבע שלפעמים הוא היה מסתכל בזווית הרחוב, עוקב אחרי
כמו צל מרגיז כזה, מחכה שאפול. אבל השתדלתי גם ברגעים הקשים לא
לקרוא לו, לא להרים טלפון.

לפני שבועיים התעוררתי מחלום לא חלום. שמעתי אבנים בחלון,
יצאתי החוצה וראיתי אותו, בגדיו קרועים פניו מלוכלכות, לא נתתי
לזה להטעות אותי, אני מודע לכוח שלו, בכל זאת הוא חלק ממני.
ישבנו על קפה שחור (הוא אוהב שתים סוכר, אני אחד), וואלה
המודעות שלי אליו רק חזקה את עצמה.
קבלתי אותו כמו שאשה מקבלת גבר שסרח, בעידן של היום זה עובד גם
הפוך. אני מקשיב לו לפעמים אבל את ההחלטת האמיתיות אני עושה.
לא קל וזה כל היופי.
אתמול בגילוח הוא כבר שר לי "I see your true colors that's
why i love you" .

עוד לפני שמתחלף האור מצפצפים לי...