מרחוק אולי בלאחור שזה כבר לא נוגע בי, אני מראה לעצמי תוצאות
שאמורות לשכנע לא לחטוא, טוב לפחות לא בגדולים. בקטנים אני
אומר לעצמי בקטנים זה לא ישנה להם הרבה, לא ישימו לב.

נכנס לכיתה נעמד מול כולם ומראה תוצאות וגרפים מנתח ומסביר כמו
ילד נלהב  ומאחור הקול שלו עוזב את הכיתה, עוזב וחוזר בחלומות
מעניק לה טבעת וחלום על מושב.

הוא החליק את החתימה על הדף ונישל אותנו את כולנו, למה שיגיע
להם -זרעוני-שווא שלי
והמרחוק הזה נראה לי פתאום כמו טעות שירדה לדף a4 ירדה ויכלה
להישבע ששמעה אותו מבטיח שלא יגמור לה שם.
כנראה שהקריאות שלה למבוגר שבי שלוקח שכטה ממכונת-החיים, נהיו
בתדירות של הגשם העכשווי
מסתכל על עכוזה, חזה שופע והיא מקריאה לי תום סויר, מהצד אני
שם לב שהמכונה שואבת את חייה מהחשמל ואני-ממנה והארעיות של
הרגע מכניסה לצוואה שלי את כל זירעוני האהבה ששתלתי אצלך
כמה רציתי לנפח לך ת'בטן אז בקיסריה, אוך זה נראה כאילו 20 שנה
עברו בעשרים שניות, וכעת בחדר הרעש. הרעש של שאיבה נשיפה מחליף
את צחוקם, צחוקך ואני בראיה לאחור ב"מרחוק" שלי מסתכל איך
הסטודנטית שמקריאה לי עוזבת ומסננת "רפואה שלמה" לאחות שמעניקה
לה שטר אדום לדרך, ופתאום שום דבר כבר לא חשוב, כבר לא נוגע.

כל המילים כולן לא יכולות להעניק לי ולו גפרור אחד להאיר את
החדר והכי יפה בזה בכל הצבעים של זה
שמחר אשמע את החיוך המרגיע שלך כשאנתק את החשמל בדרך לחלום על
מושב ושדות קמה ירוקים.