חול הים ספוח הגשם, ספוג מכדי לשבת עד כדי אין-דחיסה השמש מנסה
להאבק בענני-אפור ,לא עוד עולה כמו בקיץ בשאון, מחרישה.
שעות כאלה לטיול עושות לסיריל ושנדור נפוח בחזה רק לנשימה אחת
או שתיים
"ממש כמו השיר ההוא של דילן..." הוא לוחש לה על האוזן, מלטף את
הקרחת שלה היא משתעלת. הוא מגיש ממחטה צהובה ולא מברירת מחדל.
הם מביטים בים , מוזר הוא צריך היה להתפרץ עליהם, לקלל אותם.
הם רגועים , אין מצב שהוא יעשה את זה אחרי הכל לטבע יש דרכים
משלו לדעת, להגיב אלינו.
"בוא נזוז " היא אומרת, "ד"ר שפריר הקדים את ההקרנה לשמונה".
שנדור חשב על ה שמאז שהיא חלתה הוא התחיל לבכות בסרטים, הוא
תהה האם יספיק לומר לה זאת.
תהה וחיבק,
תהה וליטף ,
תהה והודה.