תמיד זה נראה לך שאתה מכיר אותו, זה כמו ברור מאליו אבל עכשיו
כשכל הסביבה שלכם מתפוררת, לא באשמתו, ולא באשמתך, דברים
שהשליטה שלך עליהם פשוט לא קיימת, הורסים כל כך הרבה, ואתה לא
רוצה לעזוב, אתה ממשיך להלחם באויר בשביל להשאיר את המעט
שקיים, אבל זה פשוט לא מספק אותך, כטבע האדם, אתה תמיד רוצה
עוד, השאלה היא האם העוד הזה הוא בגדר האפשר?! לפעמים נדמה לך
שלא, אבל לא, אתה לא רוצה לוותר. אתה מסתכל על הבנאדם שמולך
וקולט שאתה פשוט לא יודע מי הוא יותר, מה קורה פה?! מסת'אמרת?!
אתה מכיר אותו מכיתה ט', אתם חברים ממש טובים! יכול להיות
שלא...? אתה מנסה בכל הכוח להבין מה עובר עליו, אבל שיתוף
הפעולה ההדדי פשוט מת, אז מה עכשיו?! איך משקמים חברות כזאת
שפשוט דעכה בלי ששום דבר שתלוי בו או בך קרה?! אתה רוצה לפוצץ
את בועת השתיקה הזאת שהופרחה לה, שכולם מבינים שמשהו לא בסדר,
האמת שכולם גם יודעים פחות או יותר מה, אבל לא מדברים על זה,
אולי אחד לאחד אבל בזה זה נגמר... אז אתה רוצה לצעוק לכולם
שיתעוררו! שיסתכלו על מה שהיה והיה כל כך טוב! ועל מה שכבר
אין?! ולכולם זה מפריע! אבל נראה כאילו כל העניין פשוט חסר
טעם... כאילו לא משנה מה נגיד או נעשה מה שהיה לא יחזור לעולם,
אפילו לא קרוב, ואז אתה פשוט באמת לא תכיר את אותו בנאדם שהכרת
כל כך טוב! או לפחות חשבת שהכרת או שאתה מכיר...
אז תעמוד מולו תחבק, תחייך, תנגן ותשיר איתו אבל זהו...
נגמר...