בבסיס צבאי שמור וסודי אי שם באמצע המדבר שומרת המדינה על הנכס
החיוני הכי יקר שיש ברשותה. האמת.
היא שמורה בכספת, מוצפנת תחת קודים כמעט בלתי ניתנים לפיצוח
ונחה תחת שמירה של 24/7 בכל רחבי הבסיס.
בש.ג עומד לרוב החיוך, מסביר פנים, מקבל ומבהיר לאנשים שאין הם
יכולים להיכנס ושלא יעזרו התירוצים, והארונות או הדרגות ואפילו
הקשרים והפרוטקציות. יש המשיבים לחיוך בחיוך, לא מתווכחים,
מוותרים על הכניסה והולכים משם, יש המנסים להתווכח מספר דקות,
מנסים להעיד על רצונם להיכנס ולבסוף מעקמים פרצוף לחיוך
והולכים משם באכזבה עם צביטה קטנה בלב ויש כאלו אשר לא מוותרים
לחיוך ושוברים אותו, אלו שבאמת באמת רוצים להיכנס, ורק אלו
מצליחים לעבור את הש.ג, את החיוך, עוד צעד אל עבר הנכס
החיוני.
ברחבי הבסיס מפטרלות להן הבדיחות, ההלצות, חסרות הרצינות,
הולכות וצוחקות, מעיפות מבט מדי פעם לעבר הש.ג ולעבר אזור
האמת. נתקלות מדי פעם בעוברי אורח אשר שברו את החיוך והגיעו
לשטח ההיקפי של הבסיס. את רובם הן היו עוצרות, מציקות, מעיקות,
לועגות. התנהגות שהייתה מצליחה קצת להרתיע אנשים ולגרום להם
להטיל ספק במידת רצונם להגיע אל הנכס החיוני. וכך רובם היו
מסתובבים, חוזרים על דרכם, חוצים את הש.ג בדרך ההפוכה, מעיפים
איזה חצי חיוך מובך לחיוך ומתרחקים. חיוך מסתיר הכל.
בסופו של דבר נשארים איזה 3-4 שמסתובבים בבסיס איזה שעה וחצי
עד שהם מתעייפים מלחפש ועוצרים לנוח בשק"מ. שם מציעים להם
שקרים והתחמקויות, אפילו במחיר מוזל, והם פותחים את הארנק
וקונים. קונים ולאחר מכן הולכים, צוחקים עם הבדיחות שעוברות
לידם בפטרול ומחייכים לש.ג. הולכים.
אבל לא כולם. אחד נשאר. אחד שלא קנה את השקרים, ולא את
ההתחמקויות, אחד שלא נשבר מהבדיחות ולא נכנע לחיוך. אחד שרק
דבר אחד מעניין אותו. מעניינת אותו האמת. הוא קם מהכיסא מנער
את גופו וממשיך ללכת. ממשיך לחפש.
לא עובר הרבה זמן והוא מגיע למרכז הבסיס, ללב העניינים. ושם,
ממש כמו בסרטים, הוא מבחין באור לבן אשר יוצא מאחד החדרים, ממש
כאילו ברור שלשם הוא צריך להגיע.
בקצת חשש הוא מתקדם, לאט לאט, מושיט ידו אל ידית הדלת ופותח
באיטיות. בתוך חדר חשוך הוא מבחין בדמות שעומדת במקום.
הוא כבר מכיר אותה,כמו רבים אחרים. הייתה זו לא אחת ולא אחרת
מאשר הציניות, בכבודה ובעצמה מגוננת בגופה על האמת. איכשהו, רק
מלעמוד מולה אנשים בורחים, כאילו משלימים מראש עם העובדה
שיפסידו, אבל הוא איכשהו היא חזק מכולם, בנפשו. הוא האמין.
האמין בעצמו, האמין באמת.
הוא רץ באגרסיביות אל עבר הציניות וחבט בה ללא הרף, הרביץ
והרביץ וניסה להעיפה הצידה, ניסה להגיע לאמת שהציניות עטפה
אותה כ"כ בחוזקה. הוא דחף ודחף צבט וגירד והרביץ ושכבר כמעט
חשב שהצליח, כשהרגיש שהוא ממש נוגע באמת, הציניות הדפה אותו
בחוזקה לרצפה.
ראשו נחבט חזק והוא החל לבכות, מבין העיניים האדומות והדומעות
הוא הבחין באמת המטושטשת אשר מתכסה לאט לאט יותר ויותר ע"י
הציניות אשר ביססה שוב את מעמדה כשומרת הסף שלה.
הוא הרים את עצמו בכוחותיו האחרונים מהרצפה, קם, יצא מן החדר,
סגר בעדינות את הדלת, חלף על פני הבדיחות מבלי להתייחס אליהם
ואפילו על פני החיוך הוא חלף באדישות. הוא לא חשב על כלום.
כלום מלבד שאלה אחת: אם הוא כל כך רוצה את האמת, איך זה שהוא
לא מצליח להגיע אליה?

5.5.08
אפשר להגיע?