אפשר ללמוד הרבה על בן אדם מהדרך בה הוא שותה את הקפה שלו. אני
את שלי לדוגמא אוהב חזק בכוס זכוכית עם ידית. חזק בשביל למצות
את הטעם, העדפה לכוס זכוכית בשביל השקיפות, וידית האחיזה בשביל
השליטה היציבה בכוס הרותחת. פעם בצבא היה לי חבר שתמיד הזמין
את הקפה שלו בשלושה חלקים. התמצית בצד, החלב בצד, וחצי כוס מים
רותחים בנפרד. "אני אוהב להרכיב את החומרים בעצמי" היה חוזר
ואומר. לאחרונה שמעתי שהוא הפך למומחה חבלה שכיר בג'ונגלים של
דרום אפריקה. סיפור אמיתי, לא מפתיע אותי בכלל.

                                        -- --

כמה פעמים בחיים שלך נכנסת לאיזה שהוא בית קפה, הזמנת קפה עם
קרואסון ובאמת הסתכלת לתוך העיניים של הבחור או הבחורה העומדים
בקופה? כמה פעמים סקרת קצת יותר מאשר במבט חטוף את דמותו של
המפנה שניקה לך את השולחן או המלצר שהגיש לך את ההזמנה? אני
אישית זוכר את עצמי יורד מאות פעמים מהמשרד שלי ברמת החייל
להפסקת צהריים, נכנס לאותו בית הקפה, ומזמין קפוצ'ינו קטן עם
קרואסון שוקולד מאותו הבחור העומד יום אחרי יום מהצד השני של
הקופה. למרות זאת, אם תשאלו אותי היום, גם אחרי אותן מאות
פעמים בהן ביקרתי בבית הקפה ברמת החייל איך נראה הבחורצ'יק
ההוא בקופה, אותו פגשתי בתדירות יותר גבוהה מכל חבר שהיה לי או
בן משפחה, בחיי שאין לי מושג. אולי תגידו שזה סתם בגלל כי יש
לי חרא אופי ואני לא שם לב לאנשים, אבל בכל זאת, אני דווקא
מסוג האנשים שכן נוהג בדרך כלל להסתכל לאנשים בעיניים, ועדיין,
אין לי שמץ של מושג. ככה זה אנשים, כשהם צעירים והם עובדים קשה
בעבודות מזדמנות בשביל לחסוך כסף לטיולון בחופשת הקיץ הם
מדברים לכולם בגובה העיניים. אבל עם השנים, יום אחד הם
מתבגרים, חוסכים קצת כסף, נוסעים באיזה ג'יפ משומש שמשועבד
לבנק, לובשים חליפה של זארה מסוף עונה ב- 250 ש"ח במקרה הטוב,
או חליפה מזעזעת של ורסאצ'ה ב- 5,000 ש"ח מכיכר המדינה במקרה
הרע, וזהו - הם כבר לא סופרים אף אחד ממטר, ובטח שלא את
ה"ההוא" מהקופה בבית הקפה. בשלב הזה, הם כבר בדרך כלל נכנסים
לבית הקפה עם פרצוף של אחד שהלווה לגידמאק כסף עוד שהוא היה
קטן, וזורקים נהמה לקופאי תוך שהם מסתכלים לכל מקום בחלל החדר
או תוך כדי דיבור בטלפון הנייד "תביא לי איזה הפוך לקחת עם
עוגייה ורק תזדרז כי אני חונה באדום לבן". לא "תודה", חלילה לא
"בבקשה", ועל חיוך בטח שאין מה לדבר. הרי ככלות הכל, ב- 15 ש"ח
הוא קנה את העולם כולו וממילא המלצרים, הטבחים, והברמנים כבר
כולם כלולים בדיל. אז למה שהוא יחייך, למה?
אז זהו בדיוק, הנה סיפור קצרצר על האנשים מאחורי הדלפק בבתי
הקפה, אותם אלו שמאות אלפי ישראלים פוקדים מידי יום ביומו,
ושאיש לא באמת סופר אותם. האנשים הקטנים המורכבים מקשת הנוער
הישראלי ואשר משרתים נאמנה את הלקוחות הכי פחות מנומסים בעולם
המערבי, כל זאת במשכורות מינימום ובסבלנות מקסימום, והם תאמינו
לי - האנשים הכי גדולים.

                                       -- --

בחיי שאני זוכר את זה כמו אתמול. סניף ארומה ברמת-גן ממש מתחת
למתחם הבורסה. הייתי על תקן מתלמד אצל הבעלים של הסניף דאז,
אבי שמו. אני חושב שזה היה יום שני בערב. הסגירה הראשונה שלי
במשמרת ערב. "סגירה" למי שלא מכיר את המונח בתחום בתי הקפה
והמסעדות בכלל, אומר ניקיון סופי של בית העסק בסוף היום.
בארומה לקחו את המונח צעד נוסף קדימה והסגירה שם יותר דומה
לסדר פסח בביתו של הבעל שם טוב בכבודו ובעצמו. אפילו בימים
שהייתי הכי מטורף על האוטו שלי אני לא מצליח להיזכר בכזה אטרף
של מירוק וצחצוח ניקלים.

הגעתי בשעה ארבע ושלושים אחרי הצהריים לסניף. היו שם שניים
במטבח. מרכוס ורוחי. בניגוד למה שניתן לחשוב הם לא עולים
מספרד, לא. ממש לא. במסגרת האינטגרציה הארץ ישראלית מרכוס
ורוחי הם מיפו. לא מעט מהעובדים הערבים בסניף נטו לאמץ לעצמם
שמות "מערביים" יותר. ככה, מוחמד, אחמד ועבד הפכו למרכוס,
צ'יקו וכד'. האמת שבכלל הייתי אמור לעשות משמרת ערב בלבד,
כלומר עד שעה עשר בערב לערך. איכשהו החבר'ה נידבו אותי להישאר
לסגירה. רק שאז עוד לא הבנתי שסגירה אומר שזה ייגמר בשתיים
לפנות בוקר. שתיים ורבע ליתר הדיוק.

בשעה שש בערב בדיוק הוא נכנס למטבח. פירסינג בגבה, בנדנה על
הראש ומבט קצת משוגע. "מי אתה, חדש?" שאלתי את הג'ינג'י שלרגע
לא הייתי בטוח אם הוא עובד מטבח או שמא כפיל לפרסומת של
אסקייפ. "מה מי אני!" השיב ברצינות תהומית. "לא שמעת עלי? אני
איגור" נופף בידיו. אולי באמת יצא הבחור מפרסומת של אסקייפ, אז
הוספתי לחקור בזהירות... "שמעתי עליך איפה בדיוק? אתה כוכב או
משהו שאני לא יודע?" איגור אפילו לא חייך "תגיד מה אתה מסתלבט?
אני איגור ויחד עם השותף שלי רוחי אנחנו הולכים לפתוח את הסניף
הראשון של ארומה על הירח!" אמר והתחיל בהכנתו של סלט. ואללה,
האמת שהופתעתי. על זה עוד לא חשבו. "תגיד" שאלתי, "יש לכם כבר
תוכנית עסקית או משהו?". איגור סידר את הבנדנה על הראש תוך
שהוא מנענע את ראשו שמאלה וימינה כלא מאמין לשמע השאלה
הבנאלית. "אתה רציני אתה? אתה מדבר איתי על תוכנית עסקית? יש
לנו כבר משקיעים, תוכניות, תפריט משהו best בלעדי לסניף של
הירח ואפילו זכיינים מתלמדים שכבר מעוניינים לפתוח על מאדים.
הגענו להסכם וזה הכל נסגר כבר בימים הקרובים". "הסכם עם מי
בדיוק שאלתי?". שוב איגור נד בראשו כלא מאמין". "וואלאק אתה,
בכלל לא מחובר אתה. יריב מקבל את כל כדור הארץ מלבד ת"א שגם
ככה לא שלו, ואנחנו את שאר הגלקסיה, מבין?". מופיע לפתע מאחור,
רוחי, גוש גבינה בולגרית בידו, גם הוא חובש בנדנה אדומה לראשו
ככה ששניהם נראים לי לרגע כמו זוג סמוראים. "תגיד" אומר רוחי
במבטא ערבי קליל. "אתה עו"ד אתה, לא?" השבתי בחיוב. "למה חשבתי
אולי תוכל לעזור לנו... אתה מבין, מאז שהתחילו להתבוסס כל
החלליות האלו של האמריקנים בחלל יש לנו בעיות רציניות עם
האסבקה. אתה אולי מכיר מישהו שיטיס לנו את המוצרים לסניף בזמן?
מישהו רציני, לא סתם, מישהו best". "כן כן" הוסיף איגור תוך
שהוא על המגרדת מעל קערת הסלט.. "אתה מבין, האסטרונאוטים הם
לקוחות מאוד חשובים שלנו שאנחנו לא רוצים לאכזב. אתה בטח מבין
לבד מה שווה לנו תמונה של אסטרונאוט על הירח מקפץ עם דגל
אמריקה ביד אחת וכוס Take-Away  של ארומה ביד השנייה". "בטח
שאני מבין" השבתי. "רק אני מקווה שלפחות שם הוא יקבל את ההזמנה
הנכונה כי פה בכדור הארץ אני רואה שאתה מגרד בסלט גבינה
בולגרית למרות שבהזמנה ביקשו גבינת רוקפור..." "אאאאחחח כוס אם
אמקם" צרח איגור. "אתה רואה, הראש שלי במקום אחר, מה לעשות,
מחר יש לי בגרות בספרות על הבוקר" אמר בנימה מתנצלת תוך שהוא
מנסה להציל את הסלט באמצעות ניפוי הגבינה השגויה מתוך הקערה.
מרכוס, שעד אותו השלב נראה כפסיבי על המדיח מאחור לפתע הפך
מאוד מעורה בשיחה "תאמין לי יואב, אלה לא צריכים לדאוג ללקוחות
על הירח, הם בעצמם החוש-שלוק אסטרונאוטים!".

"כבר עשר בלילה" שאג לפתע רוחי "יאללה, נתחיל מהר נתחיל
בסגירה. יואב, אתה תיצמד אלי, תקשיב טוב מה אני אומר, ותאמין
לי תלמד לעשות סגירה משהו best". לא האמנתי איך חלף הזמן. כבר
עשר. נצמדתי לרוחי והקשבתי לו בעודו מחלק הוראות "איגור, אתה
נשאר על הבס, מרכוס, אתה על המדיח והעו"ד איתי. קדימה, אם
נתקתק ת'עניינים נסיים עוד לפני שתיים". עוד לפני שהספקתי
להבין באיזו שעה מדובר התייצב מולי רוחי עם ספריי של חומר
ניקוי וסקוצ' והתחיל בהסברים" אתה רואה את כל המקררים? צריך
הכל הכל להוציא החוצה לעשות טוב טוב עם סקוצ' והרבה סבון, אח"כ
עם סבריי עד שמבריק כמו מראה, הבנת? יאללה, אתה מתחיל במקררים
מתחת לסנדביצ'ים אני בצד השני". איגור, הזכיין מהירח, מודיע
בנקודה קריטית זו שהוא עוזב "יש לי מחר בגרות על הראש, מצטער.
ביי ביי חברה". איגור ורוחי מתחבקים כמו אחים שנפרדים לעד. אני
משתומם לנוכח הידידות החזקה בין השניים. לראשונה בחיי אני רואה
יהודי וערבי מתחבקים כך. אולי זה סתם כי הם שותפים על הירח, לא
יודע. בכל מקרה, על כדור הארץ עוד לא ראיתי דברים כאלה. מרכוס
שר לו שירי זוהר ארגוב על המדיח, שקוע עמוק בעולם צלילים משלו.
לפתע אני שם לב שהוא שר ממש יפה. וככה, כשספרי חלונות בידי
האחת, סקוצ' מטפטף בידי השנייה, אני עד לחזון אחרית הימים.
ערבי ישראלי שר "הפרח בגני" בעוד ערבי אחר מתחבק עם יהודי,
שהוא לא פחות משותפו העתידי בסניף ארומה על הצד הפחות אפל של
הירח. מזרח תיכון חדש חשבתי לעצמי. חבל ששמעון פרס לא אוכל קצת
יותר בארומה. מיד הוא היה מתגייס לאיזה קמפיין מצליח.
איגור חולף על פני ונותן בי מבט רציני של בעל חזון ודברי נבואה
בפיו. "קלוט גבר" הוא אומר לי בפתח דלת המטבח, "נכנס בן אדם
לסניף שלי ומבקש הפוך, אני נשען על הקופה, מצביע לו על התפריט
ואומר לו ברילקס... הפוך לשבת אדוני? לקחת או לרחף?" כולנו
מתפוצצים מצחוק. רוחי אומר שלרחף צריך להיות יותר יקר מלקחת
ועדיין יותר זול מלשבת, כי מי שירחף במסעדה לא יתפוס מקום
ישיבה. מרכוס מוסיף שאם הוא יעבוד בסניף שלהם על הירח אז הוא
כבר לא ישים תג עובד עם השם מרכוס. אז הוא ישים את השם האמיתי
שלו על החולצה, כי על הירח זה לא משנה איך קוראים לך. אני אומר
לו "אבל מרכוס, גם פה אתה יכול לשים את השם האמיתי שלך על
החולצה, אין שום בעיה עם זה" מרכוס מעווה את פיו "בטח שאני
יכול, אבל בו בארץ השם הזה לא אוכל, ת'שמע מה אני אומר לך..."


בינתיים אני שוטף, משפשף, מקרצף, מנגב, ממרק ומצחצח כל מילימטר
בשלושת המטרים עליהם אני עובד בשעות ארוכות. תוך כדי אני למד
שרוחי לומד מדעי המדינה והוא מקווה לסיים את לימודיו בהצלחה
בשנים הקרובות. חוץ מזה, רוחי לא מדבר הרבה. בעוד ידי כבר די
עייפו מכל עבודות הניקיון, רוחי גולש כאחוז תזזית בכל פינה
ופינה במטבח. רגע אחד הוא על המשקוף, רגע אחר הוא בתקרה, לרגע
הוא נעלם עמוק בתוך המקרר ופתאום הוא מציץ לי מעל המדף. הבן
אדם הופך את המקום על פיו, שופך כמויות סבון ומים שאין לי מושג
איך אי פעם נוציא אותם ממקום הימצאם, וכל הזמן הוא לא מפסיק
לתת לי הסברים כאלו ואחרים תוך כדי צחצוח בלתי פוסק "בוא הנה,
אתה רואה, ככה מנקים את מכונות האייס, ככה מנקים את המדיח, בוא
תראה איך משאירים את תעלות הניקוז למחר בבוקר, בו חשוב להשאיר
אקונומיקה כדי שיהיה בלילה ריח טוב בבתח של התעלה יש? וכאן, על
הבס משאירים נייר על הסבריי בלי לנגב בשביל החיטוי מבין?..."
מבין, מבין מצוין חשבתי לעצמי. מבין שלרוחי הזה יש אנרגיה כמו
לאלף נמלים פועלות על ספידים. כל הזמן הוא קופץ לי מול העיניים
כמו חגב היפר-אקטיבי ועוד מידי פעם לא שוכח לדרבן את מרכוס על
המדיח "ואללאק אתה! עוד לא סיימת? אני עוד מעט מסיים לנקות את
כל המטבח... יאללה תן גז, תן גז..."
   
בשתיים וחצי לפנות בוקר הייתי כבר בדרכי החוצה. די עייף, לא
מעט חתכים קטנים ומעצבנים בכפות ידיי, גשם קל מטפטף על ראשי
והאוויר קר הנפלט מראותי כקיטור אל תוך הלילה מזכיר לי כי אני
בעיצומו של חורף על אף שאני מזיע כמו סוס. אני צועד ברחבת לובי
הבניין לכיוון האוטו ושם לב שמישהו רץ מאחורי. זהו רוחי.
מעניין מה הוא רוצה, חשבתי, לטרמפ הביתה שהצעתי לחבר'ה בסוף
המשמרת הוא כבר סירב. "מה קרה רוחי?" שאלתי בעודנו עומדים
במרכז הרחבה החיצונית כשהגשם הולך ומתגבר על ראשינו. "תגיד
יואב" אמר רוחי מתנשף, "איך אתה חושב שהייתי היום בסגירה?".
התפלאתי לנוכח השאלה, "מזה איך היית... היית גדול אחי, למה?"
שאלתי. הוא נראה מעט נבוך. "כי בשוט חשבתי אם אבי ישאל אותך
איך הייתי אז מה תענה לו, אתה מבין, נראה לי שהוא כועס עלי כי
לפני כמה ימים הוא התעצבן שבאמצע איזו משמרת הייתי בקובות
במקום להיות במטבח, ואני בסך הכל נכנסתי רק לשאול שאלה
קטנה..." "אל תדאג רוחי" הרגעתי "אם הוא ישאל אותי אני מבטיח
להגיד לו שהיית תותח, סבבה?" רוחי חייך "תודה גבר, ביי ולילה
טוב..." אמר, ונעלם בריצה לתוך החשיכה.

                                           -- --

8 שנים חלפו מאותו הלילה. את הסגירה ההיא עוד לא שכחתי עד
היום. גם את הקפה שלי אני עדיין שותה אותו הדבר, אולי רק קצת
פחות חזק. לגבי האסטרונאוטים, אני לא יודע אם הם כבר שותים
הפוך על הירח, אבל אני בטוח שאם הם כן, איגור מטפל בהם יפה.
ומוסר ההשכל מהסיפור? זהו שאין. אבל אם גרמתי לעוד מישהו לחשוב
על בית הקפה מזווית ראיה שונה, הרווחתי. בעצם הוא הרוויח. כי
אז, אולי הוא יבין, שמתחת לקצף של ההפוך נמצאים הרבה חברה
טובים, חרוצים, שנותנים את הנשמה בעבודה וגם להם יש חלומות
גדולים. וכשבן אדם שותה את הקפה שלו עם ידיעה שכזו, הוא הרבה
יותר טעים. האמת, תמיד כשאני נזכר בזה, די חבל ששכחתי לספר
לאבי, מנהל הסניף דאז, איך היה רוחי בסגירה של אותו הלילה, כי
אני אומר לכם גם היום, בחיי שרוחי היה ממש טוב, ולא סתם טוב,
הוא היה משהו best.