חורף אפור
כינור מיוסר
עלי שלכת מצהיבים
ואת מחייכת, בין הטיפות.

כביש מבריק
דרך ללא מוצא
צ'לו בין אצבעות בוכיות
ואני עצובה, כל הדרך הביתה.

שירים ממטירי עצבות
הופכים את הלב שלי לרך יותר,
בשל יותר לאהבה,
וכלי הקשת המיוסרים צובעים את הכול מחדש
חושפים מפלט חמקמק
ורק צריך להושיט יד, ולגעת,
כי כמעט אף פעם לא מושלם.

חורף בפריז, הגשם בדיוק פסק לרדת
אנשים קטנים תחת מטריות שחורות
רצים בכדי לקבל את המנה החמה הבאה,
ורק את משוטטת יחפה, כמעט ולא לבושה,
ואת רצה לעברי, פורשת ידיים כמו כנפיים,
מתעופפת בתוכי.

"והלוואי והחורף לא ייגמר לעולם"
לחישה כמוסה
זמר אופרה צעיר אחד
קהל בן מיליון אנשים
והידיים שלו מתאגרפות
מרגע לרגע, כשהטונים עולים,
ועוד רגע הכול מתפוצץ, כאלפי רסיסים קטנים.
דמעות של אושר מצדך
דמעות של עצב מצדי
כי כמה טוב להיות בחיים
כשיש אנשים, כגרובן,
שכשהם שרים,
אז החיים מרגישים טובים יותר.

כביש ללא מוצא
אלפים של עצים מושלגים מוטלים קפואים בשולי החיים
לא זקוקים לעזרה, לא לאהבה,
רק לשמש חמה, שתחזיק אותם בחיים
בדיוק כמוך, קרן אור קטנה.