[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








נכתב עבור הסדנה הפ"ב - מספ7ים



כחוקר ניסים מטעם הוותיקן אתה מצפה תמיד לבלתי צפוי. משום מה,
אני מופתע בכל פעם מחדש.
ישבתי במטוס בדרך לויילס. במסעותיי ברחבי העולם נראה היה לי
שכבר ביקרתי בכל מדינה בעולם, אבל רק כשקיבלתי את המייל האחרון
המורה לי את משימתי הבאה נזכרתי בקיומה של המדינה הקטנה. תמיד
חשבתי על האיים כעל "בריטניה". רק פעם אחת לפני כן ביקרתי
באיים הבריטיים, וגם אז היה זה ביקור תיירותי במסגרת חופשה.
ככומר מעולם לא הייתי שם. מה יש לכומר קתולי לחפש במעוז
הכנסייה האנגליקנית?
בסופו של דבר מסתכם הכול במספרים. מספרים ופוליטיקה. האב הקדוש
הקודם, יוחנן פאולוס השני, היה הראשון להבין שגם בדת, שיווק
הוא הכרח אם רוצים לשרוד.
בעוד האסלאם מגביר את כוחו במעוזים המסורתיים של הנצרות,
אירופה ואמריקה, הנצרות נכנסה למגמת התרסקות. כנסיות נסגרו
מחוסר מתפללים, יותר ויותר קהילות נעלמו או התאחדו כשזהותן
מתבטלת והדור הצעיר העדיף לסגוד לאל החדש, הדוניזם, ולא לזה
שצניעות וסבל היו דרכו בדרך לגאולת המין האנושי.
האב הקדוש הביט בתמונה שראה לפניו וניסה להבין כיצד יוביל את
צאן מרעיתו בחזרה אל חיקו של ישוע. במסגרת פעילותו העולמית
הענפה הגיע האב הקדוש גם לארצות מוסלמיות ושם נגלה לפניו
הפתרון.
בעודו מסתובב ברחובות כפר קטן ונידח באפגניסטן נדהם לראות
הלוויה המונית יוצאת מאחד מבתי החימר. אלפי אנשים צעדו אחרי
גופתו הגלויה של אדם צעיר עטוף בבד ירוק. כששאל את מארחיו
לזהותו של הצעיר, נענה כי מדובר בצעיר מקומי. כשניסה להבין
כיצד נהרג הצעיר, נתקל תחילה במבטי חוסר נעימות, אך בסופו של
דבר הוסבר לו שהצעיר נהרג בהיתקלות עם חיילי הכובשים הנוצרים.
יוחנן פאולוס שאל לדרגתו של אותו צעיר. ברור היה לו שמדובר
בגנרל, או מפקד גדול אחר. מארחיו צחקו.
"מדובר באזרח. ילד מקומי שזרק אבנים על ג'יפ צבאי. החיילים ירו
עליו והרגוהו." חייך בעצב מארחו.
"אז מדוע הגיעו אלפי אזרחים מכל כפרי הסביבה להלווייתו של ילד
אחד?" שאל האפיפיור.
"באסלאם," ענה לו מארחו, "כל אדם שנהרג במלחמה למען עמו ולמען
אללה, הופך מיידית לקדוש. האנשים הללו לא הגיעו להלווייתו של
ילד פשוט, אלא להלווייתו של קדוש."
האפיפיור הרגיש כאילו נורה גדולה נדלקה מעל לראשו. זה היה
בדיוק הדבר שצריך היה כדי להחזיר את הקהילה לכנסיות. קדושים!
איקונים שבהם אפשר לגעת! משהו מוחשי יותר מאותו צלוב מלפני
אלפיים שנים.
מאותו היום החל יוחנן פאולוס השני להקדיש קדושים בכל מקרה שבו
ניתן היה. למעשה, בתקופת כהונתו של אפיפיור השמש הוקדשו יותר
קדושים בכל ימי הכנסייה הקתולית עד אז.
עם לכתו מאיתנו, התייעצו הבישופים. העולם הקתולי היה כמרקחה.
האפיפיור האהוד ביותר מאז ומעולם, בתוך ומחוץ לעולם הקתולי,
הלך לעולמו. הם חזו משבר אדיר שעומד להתרחש. הדיבורים בתקשורת
הפחידו אותם. משום מקום חזרה נבואת מלאכי לככב בכותרות.
הבישופים האמינו, כמובן, בנבואה, אבל העדיפו שלא לעורר את
מיליארד הקתולים בעולם בנוגע אליה. הם ידעו שהאפיפיור שעליהם
לבחור יהיה האפיפיור הלפני אחרון, תהילת הזית. אחריו יבוא
האפיפיור הנורא פטרוס רומנוס שיביא סבל רב לקהילתו ובימיו
תיהרס העיר הקדושה, הוותיקן והקתולים ישפטו בחומרה על ידי
היושב במרומים. צריך היה לנקוט בצעדים מהירים ודחופים על מנת
לאתר את פטרוס רומנוס בטרם יבחר לאפיפיור ואף להתחיל לנקוט
בצעדי חירום לקראת העתיד לבוא.
יוזף רצינגר היה בחירה טבעית. אדם זקן מאוד שלא יחיה זמן רב,
מה שיאפשר די זמן לתכנון פעולות החירום, אך לא יאפשר שינויים
מרחיקי לכת בפוליטיקה הפנימית והעולמית בטרם יעלה האפיפיור
ממנו חששו כולם. כמו כן, מדובר היה בשמרן ממדרגה ראשונה שאפילו
מועצת הוותיקן השנייה נחשבה בעיניו לחדשנות מיותרת, אך לרצינגר
היו תוכניות אחרות.
רצינגר ידע מה הסיבות לבחירתו, אך לא התכוון להירשם בהיסטוריה
כאפיפיור מעבר. הוא ידע שהשם שעשה לעצמו יוחנן פאולוס השני
קשור היה, קשר בל יימחה, עם הקדשת הקדושים. פשוטי העם ישכחו
בסופו של דבר את קרול ווטילה, אך יזכרו לנצח שיוחנן פאולוס
השני הוא שהקדיש את הקדושים אותם הם עובדים בעיירותיהם הקטנות
בניו זילנד, אפריקה, בקוטב הצפוני, אסיה, אירופה ושתי
האמריקות.
רצינגר החליט שבנדיקטוס השישה עשר ייזכר בזכות הניסים. כאן אני
נכנס לתמונה.
ישבתי לי בבית קפה שקט שהיה חביב עלי בברצלונה. היה זה יום
לאחר שקבעתי, לחוסר שביעות רצונם של הממונים עלי, שהדם הזורם
מפצעיו של פסל ישוע באחת הכנסיות העתיקות, איננו אלא מי גשמים
המעורבים בחלודה שמקורה בריקבון פנימי במתכת ממנה עשויה שלדת
הפסל. הכומר המקומי התאכזב מאוד ולא טרח אפילו לראות את פניי
בטרם עזיבתי. אני כבר מורגל בכך ולא נעלבתי יתר על המידה.
ישבתי בבית הקפה כשהמחשב הנייד שלי לפניי. היה זה מחשב נהדר
אותו קיבלתי בביקורי האחרון בוותיקן. הדגם הקטן והמתקדם ביותר
של מחשבי לנובו, X300. בעבודה מהסוג שלי, ניידות וחוזק
חשובים.
"יש לך דואר", אמר המחשב שלי והפריע את הגלישה הנינוחה שלי
באחד מאתרי הבלוגים בהם נהניתי לגלוש לאחרונה.
נאנחתי לעצמי, מקווה שלמרות הכול, יהיה לי מספיק זמן לנוח
במלון לפני הטיסה הבאה.
המייל היה, כצפוי, מהבוס שלי, האב מרקו קאליסי.
האב קאליסי כתב מיילים בקצרנות, כאילו מספר המילים במייל השפיע
בצורה זו או אחרת על מחירו. הרגל ישן מהתקופה שבה מירב התקשורת
בינינו התנהלה באמצעות מברקים.
קראתי את המילים שנכתבו בחסכנות. משהו לא היה תקין במייל. נראה
היה כאילו ילד שיחק במקשים והמייל נשלח כמו שהוא.
"סבן, תגיע
לללאנפיירפוללגיללגוגריחווירנדרובווללללאנטיסיליוגוגוגוח,
ויילס. בדוק מערבולת. תתקשר משם להסברים נוספים. טיסה 2108
Bmibaby מאל פראט בשעה 19:35."
נאנחתי. גם טיסה זולה מאוד וגם זמן לנוח במלון כבר לא יהיה לי.
שלחתי מייל תגובה.
"האב קאליסי שלום רב. שם המקום שאליו שלחת אותי לא הגיע אלי
בצורה תקינה. בדרכי לאל פראט. אנא שלח עדכון לגבי שם המקום
בויילס אליו עלי להגיע. שלך, 7 או'לירי."
חתימת שמי כספרה החלה כבדיחה בסביבות לימודיי בייל. מאז דבק בי
ההרגל, גם כן למורת רוחו של האב קאליסי ואולי בגלל מורת רוחו
של האב קאליסי.
זרקתי שני שטרות על השולחן, סגרתי את המחשב הנייד בטריקה,
הכנסתי אותו לתיק הנשיאה וקמתי על רגליי. מחיר הקפה באירופה
הפך לבלתי נסבל מאז כניסת היורו.
המונית הראשונה עצרה לי ולקחה אותי אל המלון שבו התאכסנתי.
הנהג ביקש ממני שאברך אותו, עשיתי כבקשתו והוא הודה לי ארוכות.
דקה לאחר מכן גבה ממני מחיר שהיה קרוב יותר למחיר הטיסה שלי
לקארדיף, אך החלטתי שלא להתווכח. האמריי סנט פאולו שבו
התאכסנתי היה מלון קטן וחביב. זול, כמובן. הוותיקן בהחלט השקיע
בציוד שנתן לצוות החוקרים שלו, אך נטה לקמץ בהוצאות מסביב.
ארזתי את שתי המזוודות שלי. באחת מהן היו שתי חליפות כמורה
נוספות על האחת שלבשתי, מכנסיים וחולצה מוכתמים בכתמיהם של
מאות נוזלים שהתחזו לדמו של ישוע או לדמעותיה של הבתולה ברחבי
העולם, מברשת שיניים, משחה וחוט דנטאלי, סבון ומגבת.
במזוודה השנייה הייתה, בהעדר הגדרה אחרת, מעבדת כימייה ניידת.
גם תכולת המזוודה הזו הייתה הטובה ביותר שניתן היה להשיג בכסף.
למעשה עלה מחירה בהרבה על מחירו של המחשב הנייד הקטן שתלוי היה
על כתפי.
ביקשתי מפקידת הקבלה שתזמין לי מונית לאל פראט. היא חייכה אלי
והתקשרה מיד.
שלפתי סיגריה והתכוננתי להצית אותה, כשנזכרתי שאני בלובי המלון
והבטתי בה בשאלה. היא נפנפה בידה בביטול.
"אתה באירופה. זו לא ארצות הברית." וחייכה. תהיתי אם אדיבותה
נובעת מהיותי כומר, או שמשהו התרחש בספרד מאז ביקורי האחרון
בה.
צפצוף מכונית קצר רוח מבחוץ ניער אותי משרעפיי. נהג המונית עזר
לי להעמיס את המזוודה הראשונה לתא המטען והיה נרגז במקצת
כשהתעקשתי להשאיר את המזוודה השנייה ואת תיק המחשב איתי. על
לוח השעונים הבחנתי בסטיקר CATALUNYA NO ES ESPANYA. בדרך כלל
היה סטיקר כזה מעורר אותי לשיחה ארוכה על פרנקו, על עצמאות
ולבסוף, איך לא, על ריאל מדריד השנואה ועל רונאלדיניו שלא פוגע
מאז המונדיאל, אבל הפעם הנחתי את הראש על משענת הספסל האחורי
וניסיתי לנמנם.
הגענו לשדה התעופה ושילמתי לנהג מחיר מופקע, כרגיל, לא לפני
שבירכתי אותו בפרנסה טובה. הנהג עזר לי עם המזוודות ואף הגדיל
לעשות והביא לי עגלה עבורן. הופתעתי מהמחווה האנושית, עד
שראיתי את ידו המושטת. באנחה העברתי לידיו שטר נוסף של חמישה
יורו.
ביצעתי צ'ק אין ועליתי למטוס. אכן טיסה זולה. המטוס היה ישן
ורועד ונראה היה שהוא עבר ימים טובים יותר. ישנתי כמו תינוק
לכל אורך הטיסה.
התעוררתי כשגלגלי המטוס נגעו בקרקע. שדה התעופה של קארדיף היה
קטן יחסית לזה שממנו יצאתי והזכיר לי יותר את שדות התעופה
העירוניים ולא שדה תעופה ראשי של מדינה ריבונית עצמאית, מצד
שני, ויילס איננה כה עצמאית. Wales no es Bretana, חייכתי
לעצמי. מעניין איך יישמע המשפט בוולשית?
התיישבתי עם מזוודותיי בבית קפה קטן בשדה התעופה והוצאתי את
המחשב הנייד.
"יש לך דואר" ציין הקול הגברי מיד כשעלה המחשב. פתחתי את
ההודעה. האב קאליסי חזר אליי.
"לללאנפיירפוללגיללגוגריחווירנדרובווללללאנטיסיליוגוגוגוח.
תתקשר מקארדיף לקבלת פרטים נוספים." היה כל מה שרשם.
התקשרתי בעזרת כרטיס החיוג שלי מהטלפון הציבורי הקרוב. המספר
היה מספרו הישיר של האב קאליסי וקיוויתי שהוא נמצא במשרד.
"קאליסי." עמה לי קולו החמור של הבוס.
"זה סבן. הגעתי לקארדיף." עניתי לו.
הוא כחכח בגרונו.
"האב או'לירי, איך הייתה הטיסה?" שאל בנימוס מעושה.
"נפלאה. שמחתי ששדרגת אותי למטוס מנועי הפעם. עדיין כואבות לי
הרגליים ממטוס הפדלים לאפריקה." עניתי בטון רציני.
"סבן, אני מבקש ממך. המושיע עצמו ציווה עלינו להיות צנועים, כי
המה יירשו את הארץ. אילו היה הדבר תלוי בך, אני משוכנע שהיית
נוסע במחלקה הראשונה, אך אין ברשות המחלקה את התקציבים הנדרשים
לצורך כך. לענייננו. עליך להגיע ליישוב שאת שמו רשמתי לך במברק
האחרון. תיפגש שם עם האב אדרין ארוול, כומר אנגליקני, שיתלווה
אליך לצורך החקירה ויראה לך את המיצג המתיימר להיות נס.
איזושהי מערבולת מים או בדומה לכך." את המילה אנגליקני ביטא
כאילו הייתה קללה.
"האב קאליסי, נראה לי שיש טעות בשם היישוב שהעברת לי."
שוב כחכוח מהצד השני של הקו.
"אין שום טעות. תתקשר אליי עם ממצאים ראשונים. וסבן,"
"כן." עניתי.
"מאוד היינו רוצים לראות את התופעה, מה שלא תהיה, כנס. אני לא
צריך להסביר לך את החשיבות הפוליטית של העניין." ובזאת, ניתק
את השיחה.
הקללות שביטאתי ללא קול היו מאוד לא נוצריות. הבטחתי לעצמי
שאתוודה על כך בהזדמנות הראשונה.
יצאתי משדה התעופה ונכנסתי למונית הראשונה שעמדה בטור. הנהג
היה אדם בשנות החמישים לחייו, אדום לחיים ובשיערו הלבן עוד
עמדו כמה אניצים אדמדמים. נוצת עורב שחורה הייתה תלויה על
המראה.
"שלום פאדרה," אמר נהג המונית. "לאן אוכל לקחת אותך היום?" היה
לו מבטא מוזר. המבטא הוולשי הוא לא קוקני, לא אירי ולא סקוטי,
אך מזכיר את שלושתם. לא נראה היה לי שאוכל לחקות אותו בשלב זה.
מבטאים היו ההתמחות שלי.
"למען האמת, אני חושש שיש לי טעות בכתובת, אך אולי תצליח להבין
משהו מזה." אמרתי והראיתי לו את ההודעה במחשב.
"הא!" הוא פרץ בצחוק. "אין לך שום טעות. אתה צריך להגיע
לללאנפייר פי.ג'י., כך אנחנו מכנים את המקום בקיצור. בדרך כלל
מגיעים לכאן תיירים בגלל השם, אני מבין שזה לא המקרה אצלך. בכל
מקרה, זה באנגלסיי. אקח אותך לשם."
הנהג התחיל לנסוע, מחייך ושר לעצמו עם הרדיו. המוזיקה הייתה
וולשית בהחלט. השפה נשמעה כמו גרסה עצבנית מעט של הולנדית עם
הברות גרוניות רבות.
"מוזיקה נחמדה." אמרתי לו.
"כן!" ענה. "בשנים האחרונות יש יותר ויותר ממנה."
"ספר לי על המקום שאליו אנחנו נוסעים." ביקשתי.
"ללאנפייר פי.ג'י.? בטח! זו העיירה עם השם הכי ארוך בעולם,
למרות שתמיד מנסים להתחרות בה. מה עוד אתה רוצה לדעת עליה?"
למה אני נוסע אליה, זו תהיה התחלה טובה.
"מה משמעות השם?" שאלתי.
"בוולשית המשמעות היא כנסיית מרי הקדושה בחללו של עץ אגוז הלוז
ליד המערבולת המהירה והכנסייה של טסיליו הקדוש של המערה
האדומה. כן, אני יודע מה אתה חושב. מי לעזאזל נתן לו את השם
הזה? אף אחד לא יודע. זה היה לפני איזה מאה שנה. כנראה שרצו
למשוך את התיירים." והחל להתגלגל מצחוק.
"וזה עובד?" שאלתי, למרות שלא ממש עניינה אותי התשובה.
"מסתבר שכן. זה הכפר היחיד על האי שיש עליו כמות כזו של
אזכורים באינטרנט. נראה לי שזה המקום הכי מפורסם בוולש." שמתי
לב שהוא לא ביטא את המילה כויילס.
העברנו זמן מה בשתיקה, מקשיבים למוזיקה.
"תשמע! אני אקח אותך לשם מה-A5, נראה לי שתהנה יותר." הפר את
השתיקה.
לא ידעתי אם המשמעות של ה-A5 היא עוד כמה לירות סטרלינג למחיר
הנסיעה, אבל כהרגלי, שתקתי. המונית טיפסה על גשר תלוי מעל נהר
גדול.
"זה המנאיי סטרייט. הנהר הכוונה. הוא מפריד בין היבשה
לאנגלסיי, האי שאליו אנחנו נוסעים."
התבוננתי מהחלון, אדיש מדי. ראיתי לא מעט נהרות בחיי בעשרות
מדינות ובחמש יבשות. האדישות שלי התחלפה בתדהמה.
"מה זה?" הצבעתי על מה שנראה לי כנס.
הנהג חייך. "ידעתי שתתרשם. הייניס גורד גוך תמיד מרשים
תיירים."
באמצע הנהר צפו, בהעדר מילה אחרת, שני בתים גדולים ומרווחים,
לשניהם מה שנראה כחניות צמודות, לצידו של האחד אף צמח עץ. שני
הבתים היו מחוברים ביניהם בגשר צר.
"הם לא באמת צפים." אמר הנהג, כאילו קרא את מחשבותיי. "הגאות
עכשיו בשיאה. המים מגיעים ממש עד למרגלות הבית. הייניס גורד
גוך הוא אי. בשעת השפל אתה רואה שהבית יושב על גבעה לא קטנה
בכלל במים."
המשכתי להביט החוצה על הנס שלא היה. הסמקתי. אם חוקר הניסים של
הוותיקן נופל בקלות רבה כל כך בפח פשוט כל כך, כיצד אפשר
להאשים את הכומר המסכן של הכנסייה הקטנה בברצלונה?
זיכרון ישן הבליח במוחי.
"זה גשר מנאיי?" שאלתי, "אותו גשר מנאיי שהורתח ביין?"
הנהג הביט בי במבט מופתע ונחר נחירת צחוק.
"אז אתם, חבר'ה, לא קוראים רק בברית החדשה! קראת את לואיס
קרול? זה הגשר ולא אחר! עכשיו תוכל לספר שנסעת על הגשר שהאביר
הלבן הרתיח ביין כדי שלא יחליד."
המשכנו לנסוע תוך שאנחנו מדברים על קבוצות הכדורגל השונות
בליגה האנגלית. במסעותיי למדתי שהכדורגל הוא הדלת הטובה ביותר
לליבם של בני אדם ברוב רובו של העולם. רק בארצות הברית
ובאוסטרליה המפתח הזה לא עבד. בשאר העולם זו הייתה השפה
המשותפת היחידה. ביני לביני תהיתי אם יש לכך קשר עם העובדה שגם
ארצות הברית וגם אוסטרליה התחילו כמושבות עונשים לפושעים.
התברר שלויילס יש ליגה משלה והקבוצה של ללאנפייר פי.ג'י.
שנקראית ללאנפיירפוולל אף.סי., אף זכתה באליפות הליגה השלישית
בעונת 2000/01 ונמצאת היום בליגה השנייה. הנהג שלי, ששמו היה
בראן, אהד את אנשי הפח. לא שאלתי שאלות ולא ביקשתי הסברים.
מכאן והלאה המשיך בראן לדבר על הקבוצה שלו ובמשך יתרת הנסיעה
סקר לי את ההיסטוריה שלה משנות החמישים ועד היום. מוחי ריחף לו
תוך שאני מהנהן בחיוך. מדי פעם הוא ציין את קתרין זיטה ג'ונס.
לא הבנתי באיזה הקשר. אולי הייתה מעודדת או משהו.
"את מי אתה צריך לפגוש?" שאל אותי בסיומה של הנסיעה.
"האב אדרין ארוול." עניתי לו.
"אקח אותך לכנסייה. נראה לי כמו המקום הבטוח."
נפרדתי מבראן ושילמתי לו. הכנסייה הייתה מבנה עתיק ויפהפה,
בנוי באבן ולא בחללו של שום עץ. המקום היה שקט בשעה זו של
הבוקר. הייתי עייף. המעט שישנתי בטיסה לא פיצה על הלילה
שהעברתי עם האב איגנציו בכנסייה העזובה שלו, ליד הפסל המדמם של
המושיע, מחכים לטיפת דם ראשונה שתרד על מנת לבדוק את הרכבו
הכימי של הנס.
פנים הכנסייה היה פשוט למדי. ספסלי עץ סודרו בשני טורים לאורכה
החל מהכניסה ועד למזבח שבסופה. הכנסייה הייתה ריקה לחלוטין.
יצאתי החוצה והתבוננתי סביבי. ליד הכנסייה עמד עץ הלוז, כפי
שרמז שמה של הכנסייה. התחלתי ללכת לכיוונו כשקול של שיעול חזק
נשמע מכיוונו. נעצרתי לרגע ומאחוריו יצא אדם גבוה ורחב, בעל
פנים נעימים ועגולים, ובבגדי כמורה דומים מאוד לשלי, אך ללא
הקולר הלבן.
"אתה הבחור מהוותיקן?" שאל אותי במבטא וולשי.
"האב ארוול?" שאלתי.
"אדרין יספיק. אנחנו לא כל כך רשמיים כאן." אמר ולחץ את ידי
בכוח רב.
"נעים לפגוש אותך. האב סבן או'לירי. סבן יספיק." עניתי, מתאמץ
להסתיר את דמעות הכאב שבעיני.
הלחץ בידי רפה.
"סבן? כמו המספר הטיפולוגי? כמו ימי השבוע?" שאל.
"בדיוק כמוהם." עניתי כשאני משפשף את הכאב שבידי.
"איך קיבלת את השם הזה? אביך היה נומרולוג או משהו כזה?"
"אבי היה אירי שלא ידע קרוא וכתוב. הוא היה אוהד היאנקיז.
בשכונה כינו אותו המיק של המיק."
ארוול חייך.
"אבי אהב את ספרו של מורגן ללויד, ספר שלושת הציפורים. אדרין,
בוולשית, היא ציפור."
קראתי את הספר. זה היה מזמן, אבל זכרתי אותו במעורפל.
"עם איזה מהציפורים אתה מזדהה?" שאלתי אותו.
הוא חייך אלי, חיוך ממזרי במקצת.
"לרוב עם העורב, אבל קורה שהנשר קוסם לי קצת."
ניסיתי להיזכר וחייכתי כשהבנתי.
"אם הנשר לא היה קוסם לנו, הנדרים שנדרנו לא היו מהווים הקרבה,
האין זאת?" שאלתי.
שוב חיוך. המתח החל מתפוגג.
"בוא ונכנס למגוריי. נוכל לדבר שם בנחת ותוכל לנוח מהטיסה."
הוא החל ללכת לכיוון מגוריו. בית קטן ליד הכנסייה.
נכנסנו, הוא כיוון אותי לשבת על הכורסא שבחדר המגורים ונעלם
במטבח. כשחזר, לאחר מספר דקות, אחז בידו מגש ובו שתי כוסות,
כלי לחלב וכלי לסוכר. הוא הגיש לי את אחת הכוסות. היה זה קפה,
משובח. לעצמו לקח תה, מזג אליו חלב והוסיף סוכר.
"אני חייב להודות שלא הבנתי את פשר הגעתך לכאן. הארכיבישוף
עצמו התקשר אלי על מנת לבקש שאשתף פעולה. הכנסייה של ויילס היא
עצמאית להלכה. אם האנגליקנים רוצים לעשות עסקאות עם הוותיקן,
שיבושם להם. מבחינתי האפיפיור שלכם הוא לא יותר מאדם זקן ונחמד
שאינני מסכים עם אף אחד מספריו."
הסכמתי איתו. גם לי הסיטואציה הפריעה, אבל בניגוד אליו, הייתי
מעורה יותר בפוליטיקה. לא אכפת היה לי לחלוק עימו את
ידיעותיי.
"אתה בטח זוכר את הפגישה של האב הקדוש עם מלכתכם לפני כשנה."
ציינתי.
"זוכר היטב. הזקן הגיע לכאן, כולו בלבן, ועגב על הזקנה כאילו
אין יותר נזירות בעולם."
לא אהבתי את ההתייחסות לאב הקדוש, אבל הבלגתי.
"במהלך הפגישה הסגורה לתקשורת, הסכימה המלכה, תחת הכובע של ראש
הכנסייה האנגליקנית, שהוותיקן והכנסייה האנגליקנית ישתפו פעולה
בנקיטת אמצעים שונים להחזרת הקהילה לכנסייה. האפיפיור חושב
שהדרך העיקרית לעשות כן היא הכרזה על ניסים."
הוא קימט את מצחו.
"למה שהקהילה שלי תצטרך גושפנקא קתולית לקיום הנס בחצר האחורית
שלנו? אנחנו מתענגים על הנס עוד מהימים שהקהילה פה הקריבה מולו
ילדים לבריגיד ומוריגן. לקהילה שלי ממש לא תשנה ההחלטה אם
הוותיקן מכיר או לא מכיר במערבולת כנס."
חייכתי.
"למלכה היו אינטרסים שונים מעט מלאפיפיור כשנתנה את אישורה
לפעילות כאן."
הוא חשב לרגע.
"תיירות?"
הנהנתי.
הוא קימט את מצחו והביט מעלה.
"אין שום ספק שיש יתרונות לאנטידיסאסטאבלישמנטאריאניזם.
בללאנפייר אף פעם לא מתנגדים לעוד תיירים. בוא!" הוא קם על
רגליו. "אראה לך את הנס האלוהי הפרטי שלנו."
קמתי גם אני על רגליי. מארחיי נוטים לשכוח שבניגוד אליהם, אני
רואה עשרות "ניסים" בכל שנה. התרגשותם לגבי הנס שמתרחש אצלם
מעוררת אמנם כבוד ויראה לאמונתם, אך אני מתייחס לניסים הללו
כמו שמתייחס רופא לתסמינים שעליו להחליט אם הם מהווים מחלה כזו
או אחרת. כמו שמתייחס פיזיקאי לתופעה אותה הוא מתכוון לחקור.
בניתוק מקצועי וללא משוא פנים, רגשי או דתי. מאחר ובהכשרתי אני
גם רופא וגם פיזיקאי, עוד בטרם הפכתי לכומר, העניין מובן. כמו
כן, קיבלתי הכשרה יסודית בכימיה במוסדות הוותיקן.
"זה שם." הצביע האב ארוול לכיוון אחורי הכנסייה. הוא השתעל
וניגב את פיו בשרוולו.
הלכנו אל מאחורי הכנסייה. עברנו את עץ הלוז העתיק ואת בית
הקברות השלו שלצידו שהשתרע עד לקצה הצוק, עורבים קראו זה אל זה
מבין העצים. היה זה הרעש היחיד שנשמע בחורשה. המשכנו ללכת
לכיוונה של מערה סמוכה שהייתה ממוקמת מעט מעל פני הקרקע על
המצוק הסמוך. הסלע בו נוצרה המערה אכן היה בעל גוון אדמדם.
שיערתי שבסלע נמצא ריכוז גבוה של ברזל. לפתע, מבין העצים, נגלה
לפני מחזה מדהים בהחלט. ממש לשמאלו של פתח המערה הייתה בריכה
טבעית קטנה, הבריכה השתרעה על קוטר של לא יותר מחמישה מטרים
בעיגול כמעט מושלם, אך לא זה היה המאפיין המדהים ביותר בה.
המים בבריכה הסתובבו במהירות עצומה סביב מרכז המעגל, מקציפים
ממש בקצוות. המערבולת המהירה.
האב ארוול הביט בי מהצד כשחיוך על פניו, אך הייתי מרותק מדי
לבריכה מכדי להגיב. התחלתי מתקרב אליה באיטיות, מתרשם מסביבתה.
לא ראיתי בתחילה את מקור זרימת המים ושיערתי שהוא תת קרקעי.
ייתכן שאופי כניסת המים ויציאתם יוצר את התנועה המעגלית של
המים, חשבתי לעצמי, נותן למוח המדעי שלי להשתלט על החשיבה
הרגשית.
"מה מקור מי הבריכה?" שאלתי את האב ארוול.
"בוא ותראה." אמר ומשך את שרוולי.
תדהמתי הוכפלה כעת. מתוך המערה זרם קילוח מים דק אך רציף שיצר
מפל קטן מהאוויר אל סף המעגל המושלם. במידה ולבריכה לא היה
מקור זרימה נוסף, תת קרקעי, הרי שלא היה שום סיכוי שעוצמת הזרם
הזו מסוגלת ליצור מערבולת איתנה כל כך.
הבטתי לתוך הבריכה. המים היו שקופים לחלוטין. למעט בקצוות, בהם
הקציפו בועות, ניתן היה לראות באופן מושלם עד לקרקעיתה של
הבריכה. עומקה היה להערכתי כשלושה מטרים במרכזה, והמים הלכו
ונעשו רדודים ככל שהתקרבו לקצה הבריכה. כעת ראיתי גם לאן
מתנקזים המים, ולהפתעתי הנוספת, גם במקרה הזה לא מדובר היה
בהתנקזות למקור תת קרקעי, אלא לפלג קטן שפכפך לו במורד הגבעה.
התבוננתי בבריכה בדריכות, מנסה להבין כיצד מתרחש הנס שלפני.
המראה הזכיר יותר מכל מים המתרוקנים מתוך אמבט כשמוציאים את
הפקק. קרקעית הבריכה נראתה שלמה לגמרי ולא הצלחתי להבחין
בבקיעים או סדקים כלשהם.
"מה דעתך? נס? או לא נס?" שאל האב ארוול בחיוך.
התבוננתי בבריכה שמולי, מחליט אילו בדיקות עלי לערוך בה.
"עוד אינני יודע. מחר אבצע בדיקות שונות ונראה כיצד מתקדמים."
התחלנו לצעוד בחזרה לכיוון ביתו של ארוול. העץ הגדול שמאחורי
הכנסייה התנשא לפנינו. היה זה עץ עתיק ומסועף, מלא הוד.
"עץ מרשים." ציינתי.
"בהחלט," ענה האב ארוול, "האגדה מספרת שהסטרדיוואריוס הראשון
נבנה מהעץ הזה. הפיק צליל איום. הייתה לאנטוניו סטרדיווארי
נטייה לעבוד עם עץ שנלקח מכנסיות וקתדראלות. זו הייתה הפעם
האחרונה שהוא השתמש בעץ לוז. מייד אחר כך התחיל להצליח."
שנינו צחקנו.
משהו הציק לי. "היכן הכנסייה של טסיליו?" שאלתי.
האב ארוול הסתכל עליי, בתמיהה.
"היכן מה?" שאל.
"הכנסייה של טסיליו. בשם העיירה מופיע שמן של שתי כנסיות.
הכנסייה של מרי הקדושה שבחללו של עץ הלוז וכנסייתו של טסיליו
ליד המערה האדומה." עניתי.
"אה," חייך האב ארוול. "למיטב הבנתי עוד כשנטבע שם העיירה,
בסוף המאה ה-19, הייתה הכנסייה הזו רק זיכרון רחוק. הבנתי שהיא
מעולם לא הושלמה. היו טענות שהמקום שבו רצו לבנות את הכנסייה
ההיא היה מקולל, רצף של תאונות הפריעו את הבנייה. אם אתה שואל
אותי זה בדיוק להיפך. המקום שם מבורך מדי בשביל בניין שיעמוד
עליו." שוב השתעל וקינח את פיו בידו. "אני מבלה שם שעות רבות.
מתבונן בסביבה. מעולם לא חשתי בשמץ של רוע במקום הזה. רק
תחושה... טהורה. מרגיעה."
"איזה סוג של תאונות?" שאלתי, מחניק פיהוק.
"הטיט פשוט סירב להחזיק את האבנים. הבניין התמוטט באמצע ההקמה
פעם אחר פעם." ענה ארוול. "בוא. נשכיב אותך לישון."
שוב החנקתי פיהוק אדיר.
"רק הראה לי היכן המלון הקרוב ואתמקם." עניתי.
"חס וחלילה! אחר כך יגידו שהכנסייה של ויילס לא יודעת לארח את
האורחים מהוותיקן. רק זה חסר לי. שם רע בוותיקן." הוא התפרץ
בצחוק גדול שנגמר בהתקפת שיעולים חמורה.
"תשמע, אני גם רופא בהכשרתי. השיעול שלך לא נשמע טוב. אם תרצה,
אשמח לבדוק אותך." ציינתי.
"אל תדאג. זה שיעול בריא. הריאות מנקות את עצמן ככה. לך לישון.
אעיר אותך מחר בבוקר."
הסתכלתי בשעוני. השעה הייתה שעת אחר צהריים מוקדמת יחסית, אך
לאור עייפותי, הבנתי שכנראה שאצטרך את השעות הללו.
ניסיתי להתעקש על סירובי להטריח, אך לא בנחרצות יתרה. הוא
הוביל אותי לחדר קטן שכלל מיטת יחיד וארון קטן. מעבר לזה היה
החדר נקי מאבזור. וילון סגלגל כיסה על חלון קטן שצפה אל הנוף
הכפרי שמאחורי הכנסייה.
האב ארוול בירך אותי בשינה ערבה ועזב אותי. עוד לפני שסגר את
הדלת מאחוריו כבר הייתי ישן.



כשהתעוררתי, שש עשרה שעות לאחר מכן, הבנתי עד כמה הייתי צריך
את השינה הזו. קמתי מהמיטה, התקלחתי והתארגנתי ויצאתי אל
הכנסייה. האב ארוול כבר היה שם כשהוא מארגן את הכנסייה.
"בוקר טוב." הכרזתי.
האב ארוול קפץ והחל משתעל.
"הפתעת אותי." אמר עם שוך מתקפת השיעולים.
"צר לי. לא התכוונתי להבהיל אותך. השיעול שלך לא מוצא חן
בעיני. לא תרשה לי לבדוק אותך?"
"תודה על הדאגה, אך זה כך כבר שנים. למעשה, אינני זוכר מתי לא
השתעלתי." ענה.
התחלנו ללכת בכיוון הבריכה, שוב עברנו את בית הקברות שליד עץ
הלוז. הבטתי במצבות הקרובות אליי. כולן היו של ילדים שמתו
במהלך העשור האחרון. נראה היה שבית הקברות החל היכן שהוא בקצה
המצוק והלך והתקרב לעיירה במעין מעגל ככל שעברו השנים, כפי
שקורה בחלק מהעיירות.
"הרבה ילדים מתים." ציינתי.
"כן," הסתכל עליי האב ארוול במבט מוטרד. "הרבה מהתושבים
משוכנעים שהעיירה מקוללת. רבים חושבים שהאל כועס על שמסחרנו את
הנס. אני אישית חושב שזה בולשיט."
כשהגענו לבריכה התחלתי לבצע את הבדיקות הכימיות והפיזיקאליות.
תחילה רציתי לוודא שאין בבריכה עוד פתח שדרכו נכנסים ויוצאים
מים. ביצעתי בדיקה ראשונית של כמות המים הזורמים לבריכה במהלך
עשר שניות דרך המערה. לאחר מכן ביצעתי מדידה של כמות המים
היוצאת מהבריכה דרך הפלג הקטן במהלך אותו הזמן. הכמות הייתה
זהה.
הוצאתי פחית כדוריות קטנות, כל אחת בגודלו של אפון, ספרתי
מתוכה חמישים כדוריות והשלכתי את מחציתן למים. לאחר מכן לקחתי
את המחצית האחרת והכנסתי אותה למרכז הבריכה באמצעות מוט
פניאומאטי שזהו ייעודו. השקעתי אותך היטב בתוך הבריכה.
המתנתי.
"החומר ממנו עשויות הכדוריות זהה במשקלו למשקלם הסגולי של
המים. אם יש פתח נסתר נוסף דרכו יוצאים המים, חלק מהכדוריות
יידבקו אליו." הסברתי לאב ארוול.
חיכיתי במשך כחמש דקות תוך שאני אוסף וסופר את הכדוריות שיצאו
דרך הפלג. עם תום הדקה החמישית היו בידי בדיוק חמישים כדוריות.
הכנסתי אותן לשקית נפרדת והמשכתי בבדיקות.
לקחתי מספר דוגמיות מצידיה השונים של הבריכה ומעומקים שונים
לניתוח הרכבם מאוחר יותר. לקחתי דוגמית גם מהנביעה שבמערה
ומהפלג עצמו. אם הרכב או תכולת המים ישתנו במהלך שהותם בבריכה,
יהיה זה רמז ראשון למתרחש.
ליתר ביטחון, לקחתי גם דוגמאות קרקע מהאדמה בתוך הבריכה, ולאחר
מכן מכמה נקודות במעגלים הולכים ומתרחקים ממנה.
"הניתוח הכימי המלא ייקח, באמצעים העומדים לרשותי, עד מחר.
סיימתי את עבודתי כאן בינתיים. בוא נחזור." אמרתי.
התחלנו לחזור לכיוון הכנסייה. בדרך חזרה סטיתי מהכיוון הכללי
ונכנסתי לבית הקברות.
"מישהו ספציפי שאתה מחפש? או חיבה כללית לבתי קברות?" שאל אותי
האב ארוול.
"העניין שסיפרת לי עליו, הילדים המתים, מטריד אותי. הייתי רוצה
להסתובב קצת. אולי תוך כדי שהותי כאן, אוכל לפתור לכם עוד
בעיה."
פניו של האב ארוול התעקמו לרגע ברגש שלא ידעתי אם הוא זעם, פחד
או טינה, אך לאחר מספר שניות הוא החווה בידו לכיוון בית הקברות
וסימן לי ללכת לפניו.
התבוננתי במצבות החדשות והישנות. הילדים המתים היו, ברובם
המכריע, בני שנה עד שלוש שנים. רשמתי לעצמי את השמות והשנים של
כל המיתות שאירעו במהלך השנתיים האחרונות. כשהגענו לקצה השני,
הופתעתי. בית הקברות לא היה עגול כלל. הירידה כלפי מטה במצוק
התמתנה במיקום הספציפי הזה ונמשכה כלפי מטה ועד לקרקעית. כפי
הנראה התמוטטות מצוק כלשהו בשחר ההיסטוריה. בית הקברות השתרע
לו עד לקרקעית.
"כמה תושבים בכפר?" שאלתי.
"כשלושת אלפים."
"כמה לידות בשנה בערך?"
הוא חשב לרגע.
"הייתי מעריך ששישים הוא מספר הגיוני."
חישבתי לרגע בראש. בערך שבעה עשר אחוזי תמותה בין הגילאים שנה
לשלוש. גבוה בהרבה מהממוצע. גבוה מעט יותר אפילו מאחוזי התמותה
בארצות נחשלות. זכרתי שבאפגניסטן כשישה עשר אחוזי תמותה נרשמו
בממוצע הרב שנתי.
"האם ביצעו אצלכם פעם בדיקת רעלנים בסביבה?" שאלתי.
"תשמע, סבן, האב או'לירי, עשה את עבודתך, תחליט אם האפיפיור
שלך מכריז עלינו כעל נס או לא, ותהא הברכה עמך. את הבעיות שלנו
תשאיר לנו."
הופתעתי. הוא לא אמר את זה בזעם. הוא אמר את זה כמעט בדאגה.
הוא ידע משהו.
צרחה מכיוון העיירה הקפיצה את שנינו. התחלנו רצים לכיוון מקור
הצרחות שנמשכו. נשמע היה שאישה צורחת את נשמתה.
"לא! לא!" שוב ושוב ושוב.
הגענו לכניסה לבית ממנו נשמעו הצרחות. שכנים החלו יוצאים
מבתיהם ומגיעים לכיוון הבית.
"חכה כאן." צעק לי האב ארוול תוך שהוא נכנס אל הבית.
השכנים התאספו סביב לבית, ממתינים בדריכות ומלחששים אחד לשני
בוולשית.
"אדריכיאד!" צעק ילד והצביע מעלה. שלושה עורבים ישבו על אדן
הגג, מביטים בחומרה כלפי מטה.
"המוריגן." החלו האנשים מלחששים. זה לזה. כמה מהם החלו
מצטלבים. הקהל נפרד והניח לזקנה חסרת שיניים להגיע אל פתח
הבית. היא הניחה משהו בכניסה ומלמלה מספר משפטים. הבטתי בדבר
שהניחה. היה זה בד אדום ועליו נוצת עורב שחורה.
האב ארוול הופיע בדלת, פניו אפורים. הוא הביט מטה וראה את
הזקנה ואת החפצים שהניחה על מפתן הדלת. פניו התעוותו בסלידה
וכאב.
"בוא." פנה אליי. "אתה רופא, נכון?"
נכנסנו לבית. האישה הבוכה הייתה בת לא יותר מעשרים ושלוש. כעת
היא ישבה על הרצפה, צמודה לקיר, והתייפחה. האב ארוול כיוון
אותי לפריט הבולט ביותר בחדר וזה שממנו חששתי יותר מכל, מיטת
התינוק.
ניגשתי למיטה. ציפיתי למה שאראה, אבל זה לא מראה שאפשר להתכונן
אליו. התינוק ששכב במיטה היה להערכתי בן שנה וחצי בערך. צבעו
היה שחור כמעט. נראה היה לי ברור שהוא נחנק בשנתו, אך לא ראיתי
שום סימן לחניקה בידי חפץ כלשהו. בדקתי את גרונו, מיששתי את
ריאותיו. לא היה שום דבר שיכול היה להסביר כיצד התינוק נחנק.
הדבר הקשה ביותר היה מראה פניו. לא היה זה מקרה של תסמונת מוות
בעריסה. התינוק הזה נלחם לנשום.
"לא אוכל לדעת דבר בלא נתיחה." פניתי לאב ארוול.
האב ארוול הביט בי בכאב. "חשבתי שהקתולים מתנגדים לדברים
האלה."
"הכנסייה מתנגדת לדברים האלה. קראת לי לחדר הזה בתור רופא."
אמרתי.
הוא פנה אל האם האבלה והחל לשוחח איתה בשקט. היא טלטלה את ראשה
לצדדים בזעזוע. לאט לאט התרצתה ונפלה אל בין זרועותיו כשהיא
מתייפחת. הוא הביט בי ולחש.
"קח אותו למרפאה. הרופא לא נמצא היום, אבל האחות תעזור לך.
תסביר לה שאני שלחתי אותך."
עטפתי את התינוק בשמיכה בה היה מכוסה ויצאתי איתו החוצה. האם
הבוכייה הביטה אחריי ויפחותיה התגברו.
"היכן המרפאה?" שאלתי את אחד מהמתקהלים.
הוא הצביע לכיוון מסוים ואליו התחלתי ללכת. הקהל הרבה שעמד
בכניסה לבית התפצל ופינה לי דרך, תוך שהם מצטלבים בעוברי מולם.
שמעתי משק כנפיים פתאומי מאחוריי. הבטתי למעלה. שלושת העורבים
בחרו להתעופף באותו הרגע.
מצאתי את בניין המרפאה בקלות יתרה ונכנסתי פנימה. האחות ישבה
וקראה עיתון. כשראתה אותי קמה במהירות על רגליה תוך שהיא הופכת
מגש כלים שעמד על השולחן וניגשה אלי במהירות. כשראתה את התינוק
נאנקה בבהלה והצטלבה.
"האב ארוול שלח אותי אלייך. אנחנו עומדים לבצע בתינוק הזה
נתיחה. אצטרך את עזרתך."
האישה הצטלבה והביטה בי בזוועה.
"נתיחה? בתינוק כה קטן? לשם מה?"
"מכיוון שאחוז תמותת התינוקות אצלכם הוא מהגבוהים בעולם,
בוודאי שהגבוה בעולם המודרני, ואינכם חושבים אפילו לבדוק מה
הסיבה לכך." עניתי לה בזעם.
פניה התקשחו.
"זה כך מהסיבה הפשוטה שאנחנו יודעים בדיוק מה הסיבה!" היא כמעט
וצעקה כשאמרה את הדברים.
"אם כן, אולי תואילי בטובך לחלוק את המידע הזה גם איתי."
ביקשתי כשיותר ממעט אירוניה נמשחה בטון שבו נקטתי.
"זר לא יבין זאת." אמרה בגועל ונכנסה אל חדר הניתוח.
התחלנו לבצע את הנתיחה כשאני מוסר לה את האיברים לשקילה
ובדיקה. קנה הנשימה היה נקי לחלוטין. לא היו שום סימנים של
חסימה. התחלתי בבדיקת הריאות וכאן הבחנתי במשהו מוזר. מרקם
הריאות נראה היה תקין, גם גודלן ושאר המאפיינים נראו רגילים.
דבר אחד, ספציפי, נראה היה שונה. הייתה להן איכות אפרפרה. לא
היה זה בדיוק צבען, כמו התחושה של צבען. הצבע היה רגיל לגמרי,
ובכל זאת הקרין משהו שונה. לקחתי דוגמית מרקמת הריאה והנחתי
אותה יחד עם שאר הדוגמיות שלקחתי.
"שלחי את כל אלה למעבדה הפתולוגית הקרובה. מסרי להם את פרטיי
לשם שליחת התוצאות." אמרתי בעוד אני מושיט לה את כרטיס הביקור
שלי שכלל גם את כתובת הדואר האלקטרוני שלי בוותיקן, וכן את
מספר הרופא שלי.
האישה הנהנה בראשה והחלה מסדרת את חדר הניתוח.
יצאתי בחזרה לכיוון הכנסייה. האנשים שעברו על פניי ברחוב עברו
לצדו השני של הרחוב והתלחששו בינם לבין עצמם, מביטים בי לאחור,
גם לאחר שעברתי אותם.
הגעתי לכנסייה ופתחתי את הדלת בכוח רב, גורם לה להשמיע רעם
עמום כשהתנגשה בקיר. בתוך הכנסייה עמד האב ארוול, כורע ברך אל
מול המזבח ואוחז בידו בצלב.
"אדרין," קולי הדהד בכנסייה הקטנה. הוא התנער מתפילתו ופנה
אליי. "מה קורה פה?" דרשתי.
הוא קם על רגליו וניער את האבק שדבק ברגליו, צעד אליי בראש
שחוח וכהגיע אליי, הניח את ידו על כתפי והוליך אותי, תחת
חיבוקו, אל מחוץ למבנה הכנסייה.
"לא פה." לחש לי. "לא לפני האל."
עמדנו ברחבה שאל מול הכנסייה הקטנה זה מול זה. אני, כשזעמי
מרוסן אך בקושי, והוא כשפניו אל האדמה.
"אתה חייב להבין," החל, "שהאנשים פה הם נוצרים טובים."
התבוננתי בפניו. עייפות רבה ניכרה בהן ודמעות עמדו בעיניו.
"ייתכן, אך נראה לי שנוסף על היותם נוצרים, הם אוחזים בכמה
אמונות נוספות." אמרתי.
"אלו התינוקות המתים. בימים העתיקים רווחה האמונה שיש להקריב
למוריגן קורבן. הקורבן היה דם הנידה. דם הנידה היה הדבר היחיד
שריצה את מוריגן. כשאישה נכנסה להיריון בימים ההם, היא הייתה
מקימה בביתה מקדש למוריגן, מקדש של בד אדום ונוצות עורב,
ומקריבה אליה מדמה. זה אמור היה לרצות את מוריגן ולהבטיח לאישה
לידה קלה ותינוק בריא.
"כשנכנסה לכאן האמונה הנוצרית, היא הייתה מלווה תמיד במאפיינים
של התרבות הקלטית. בתחילה, היחס היה אל ישוע כאל בן נוסף של
דגדה, אבי האלים. לאט לאט, נכנסה האמונה הנוצרית ודחקה את
רגליי האמונות הפגאניות, אך תמיד נשאר הניצוץ."
תהיתי כיצד לשאול את השאלה הבאה.
"האם הם מקריבים את התינוקות שלהם למוריגן?" ישירות תמיד
עובדת.
הוא הביט בי, מזועזע.
"איך אתה מסוגל בכלל להעלות על דעתך רעיון מחריד שכזה?"
לא הסטתי ממנו את מבטי.
"הזקנה. הזקנה שעמדה מול הבית. היא הקימה מקדש למוריגן ממש
למרגלות הדלת. היא לא הקריבה שם דבר. התינוק היה הקורבן. ראיתי
את הזעזוע על פניך."
הוא השפיל את מבטו.
"כן. זה מנהג שרווח כאן בקרב חלק מהזקנים.  אני לא בטוח שהם
מבינים את מקורו. אם התייחסת לכך, אז כן, הזקנה הקריבה את
התינוק, את נשמתו של התינוק, למוריגן. היא לא הרגה אותו."
"ואתה, ככומר של העיירה הזו, מאפשר פולחן אלילים שכזה?" זעמתי
ממש.
"אתה לא מבין," הוא התחיל.
"כן," קטעתי אותו. "אתה לא הראשון שאומר לי את זה. זר לא יבין
זאת, נכון?"
"בדיוק!" קולו התרומם כעת לצעקה. "אתה יכול להביא את הפרה
לשוקת, אבל אתה לא יכול להכריח אותה ללגום מן המים!"
"נכון," אמרתי לו. "אבל אתה זה שאמור להחליט לאיזה שוקת לקחת
אותה."
עזבתי אותו בזעם והלכתי לחדר שהוקצה לי להרהר. ניסיתי למצוא
היגיון בכל הידוע לי עד כה, ללא הצלחה.
פתחתי את המחשב הנייד.
"יש לך דואר." כמה צפוי.
ההודעה הגיעה, כמובן, מהאב קאליסי.
"סבן, שמועות על נתיחת גופה. חזור לוותיקן מיד."
לשמחתי, לא הספקתי לפתוח את ההודעה בפועל. הניסוחים הקצרניים
של האב קאליסי גרמו לכך שכל התוכן ההודעה היה נכנס בשורת
הקריאה בתיבת הדואר הנכנס. תמיד אוכל לומר שלא קראתי את
ההודעה.
לא היו לי מיילים נוספים ולכן כיביתי את המחשב מיד.
פתחתי את המזוודה והתחלתי להניח את דגימות המים אחת ליד השנייה
באופן מסודר. הוצאתי את החומרים שנדרשו לי ובמשך השעה הבאה
ביצעתי אנאליזות שונות למים. לאחר זמן מה נשענתי לאחור
וחיכיתי. לא היה דבר שיכולתי לעשותו מלבד לחכות. יצאתי
לבריכה.
כשהגעתי לבריכה הייתה זו כבר שעת ערב מוקדמת. אור השמש הלך
ונעלם. הגעתי לבריכה והתיישבתי למרגלותיה. הבטתי בה. הסיבוב
הקבוע שלה היה היפנוטי כמעט. התרכזתי בו בכוונה רבה, מקווה
להתגלות אלוהית שתבוא במקום בו אירע הנס. הכנסתי את ידי
למערבולת, המים היו חמימים. שיערתי שהטמפרטורה טובה מספיק
לאמבטיה. תהיתי אם מישהו ניסה איי פעם להיכנס למערבולת. שיערתי
שכן.
ישבתי שם עוד מספר דקות, מביט במערבולת המתערבלת מולי, מתמכר
לתחושת השלווה. הבנתי בדיוק למה התכוון האב ארוול. אכן הייתה
שלווה במקום. האפקט שיצרה ההתבוננות במערבולת היה מרגיע.
הרגשתי שאם אמשיך לשבת כך, לא ארגיש שהחשכה יורדת. קמתי על
רגליי במאמץ. ניערתי אותן בכאב. שתיהן נרדמו לחלוטין. אפילו לא
הרגשתי בכך. כמעט מעדתי ונאחזתי בפתח המערה, מרטיב את ידיי
במים הקרים שזרמו מתוכה.
לאחר מספר שניות החלו רגליי לעקצץ ולכאוב, עד שהתחושה חזרה
אליהן. החשכה כבר הייתה גמורה כמעט ופחדתי. קריאת העורב נשמעה
מעליי. הצטלבתי. הבנתי שבעצם הפנייה לישוע בשעה כזו, אני מכיר
בפחד שהשרתה עליי המוריגן, אך לא הצלחתי להשתלט על עצמי.
רגלי נתקלה במשהו. זה כאב. התבוננתי וראיתי שאני ממש בגבולו של
בית הקברות והדבר שבו נתקלה רגלי היה אחת המצבות בגבולו
החיצוני. הייתי קרוב למחוז חפצי.
כשראיתי את אורותיה של הכנסייה ירדתי על ברכיי והצטלבתי, הפעם
בכוונה מלאה, והודיתי לאל על שהביא אותי לכאן בביטחון.
נכנסתי לבית המגורים. האב ארוול כבר ישב שם וקרא ספר, נראה היה
שהוא מתכוון לפנות אליי, אך נמלך בדעתו וחזר לספר. לי לא הייתה
כל כוונה לפנות אליו. פתחתי את התיק ובו בגדיי. הוצאתי ממנו את
תיק הרחצה וחליפת בגדים חלופית והתכוננתי להתקלח.
התפשטתי מכל בגדיי והנחתי אותם, מקופלים, על הכיסא. מאוחר יותר
אכבס אותם, אם אספיק.
הלכתי למקלחת והפעלתי את המים. שלחתי את ידי לזרם. המים היו
קרים מדי, הגברתי את זרם המים החמים ובדקתי שוב. הפעם היו המים
נעימים. נכנסתי תחת הזרם והתחלתי להרטיב את ראשי.
זה הכה בי כמו ברק. המים היו קרים!
פרצתי מהמקלחת ולבשתי במהירות את גלימתי. יצאתי מהחדר בסערה.
האב ארוול קפץ כשראה את פניי.
"מה קרה?"
"בוא איתי מהר ותביא פנס חזק." אמרתי לו.
הוא קם על רגליו במהירות.
"לאן הולכים?" שאל כשהוא ניגש לארון ומוציא ממנו פנס.
"למערבולת. הבנתי משהו." הוא הביט בי במבט מוזר, אבל לא אמר
דבר.
הלכנו בחושך לכיוון המערבולת כשהאיר לכיוון צמרות העצים הבחנתי
בצלליות של עורבים המביטים בנו. המשכנו ללכת עד שקול המים
המפכפכים נשמע.
"הכנס את ידך למערבולת." ציוויתי עליו.
הוא האיר לתוך המערבולת בפנס, כאילו פחד שמשהו הסתתר בתוכה,
ולאחר מכן האיר שוב לכיווני.
"מדוע?" שאל.
"פשוט תעשה את זה." הגברתי את קולי.
הוא הכניס את ידו למערבולת והתבונן בי בשאלה.
"נו?"
"עכשיו תוציא את היד. עמוד. יבש אותה." אמרתי לו. "כעת הכנס את
ידך לזרם מהמערה."
הוא הכניס את ידו לתוך המים שזרמו מהמערה.
"ובכן?" שאל.
"אתה לא מבין?" כמעט צעקתי.
לפתע התבהר מבטו וגבותיו התרוממו מעלה. כמעט בהמשך לאותה
תנועה, התכווצו גבותיו וקמטי דאגה נוצרו על פניו. הוא השתעל.
"אבל מה זה אומר?" שאל אותי.
"אני עוד לא יודע, אבל יש לי תיאוריה. בוא ונחזור. תוצאות
הפתולוגיה יגיעו בוודאי בבוקר. גם תוצאות הבדיקות השונות
שביצעתי יהיו מוכנות עד אז. נראה אם אמנם צדקתי."
הגענו לכנסייה כשעיניהם של העורבים עוקבות אחרינו בחשכה,
מנצנצות כיהלומים זעירים באור הפנס.
נכנסתי לחדרי והבטתי במבחנות. זה עוד לא היה מושלם, אבל זה היה
כל מה שקיוויתי לו וחששתי ממנו. החלטתי להתקשר.
"האב קאליסי, זה סבן." פתחתי.
"סבן! מהי הכפירה הזו! כומר קתולי המייצג את הכנסייה הקתולית
כולה אל מול הכנסייה האנגליקנית," שוב, המילה אנגליקנית נשמעה
מפיו כקללה, "מעשי כפירה שכאלה לא ראינו בכנסייה מאז ימי...
מאז... אף פעם! מה יחשבו עלינו הכופ... האנגליקנים? גרמת לנו
להיראות כברברים!"
"האב קאליסי," עצרתי אותו. "אני יודע בדיוק איך זה נראה, אבל
עליך להקשיב לי. זה עניין של חיים או מוות." שטף דיבורו גווע.
הוא הקשיב לי. תיארתי לו בפרטי פרטים את גילויי מאותו היום.
סיפרתי לו על הבדיקות הכימיות שערכתי ועל הבדיקות השונות
שביצעתי. סיפרתי לו על המים וסיימתי בנתיחה שביצעתי בתינוק. לא
אמרתי לו מה התיאוריה שלי. לא היה בכך צורך. השתתקתי. מהצד
השני של הקו נשתררה שתיקה.
"האם הכרת את האב סאלוואטורה מנאפולי?" שאל אותי לאחר מספר
שניות של שתיקה.
"בוודאי." עניתי וחיוך החל עולה על שפתיי. הוא הבין, בדיוק
כמוני.
"אני שולח את המטוס הפרטי של האב הקדוש לאסוף אותו. האב
סאלוואטורה ינחת בקארדיף בבוקר. דאג שיאספו אותו אליך."
ניתקתי את הטלפון וביצעתי שיחה נוספת. הפעם לוויומינג.
"האב ג'וזפה." פתחתי.
"סטה!" פתח האב ג'וזפה. סטה הוא שמי באיטלקית. "מה שלומך!?"
"שלומי טוב, האב ג'וזפה. אני צריך את עזרתך. שלח לי בבקשה את
תוצאות בדיקת הקרקע שביצעת בפארק ילוסטון. שלח לי גם את טבלת
ההשוואה בין האזורים השונים."
שתיקה השתררה בקו.
"איפה אתה, סטה?" הוא שאל. קולו כבר לא נשמע עולץ כמקודם.
"בויילס." עניתי.
שוב שתיקה.
"אני מגיע אליך." הוא אמר.
"סאלוואטורה בדרכו הנה. קאליסי שלח אותו במטוס הפרטי של האב
הקדוש." אמרתי.
"סאלוואטורה יודע מה שהוא עושה. אשלח לך את החומר שביקשת
באימייל וסטה," הוא שתק לרגע. "תשמור על עצמך." המיילים הגיעו
באותה השנייה. התוצאות התאימו לתיאוריה שלי, אך רציתי להיות
בטוח.
לא ישנתי באותו הלילה. לאחר שדאגתי לאיסוף של האב סאלוואטורה,
חיכיתי לשחר וקפצתי על רגליי עם אשמורת ראשונה כשצליל של רכב
נשמע מבחוץ.
האב סאלוואטורה היה איטלקי זקן. זקן מאוד. בתחום התמחותו לא
היה שני לו. התחבקנו ובירכנו זה את זה בברכות המסורתיות.
"ספר לי, סטה, מה הסיבה למנוע מאדם זקן את שנת הלילה שלו."
ביקש ממני באיטלקית בקולו העדין.
הראיתי לו את תוצאות ניתוח הרכב הקרקע, ואז הראיתי לו את
תוצאות הבדיקה שערכתי למים. הבדיקות היו חד משמעיות. המים
שיצאו מהבריכה היו עשירים בגופרית הרבה יותר מהמים שנכנסו
לבריכה.
"איל דיאבולו!" אמר הזקן. השטן.
"אני חושש, אבי, שהשטן שנמצא כאן, איתנו, מוחשי הרבה יותר."
אמרתי לו.
האב סאלוואטורה הנהן.
"קח אותי לבריכה. אני רוצה להתרשם ממנה בעצמי." ביקש.
"יש לך דואר." זימר המחשב הנייד שלי.
"אבקש מהאב ארוול שייקח אותך לשם. תוצאות הבדיקה הפתולוגית
הגיעו. אצטרך לשבת עליהן."
האב ארוול הוביל את האב סאלוואטורה לכיוון הבריכה ואני
התיישבתי אל מול המחשב הנייד שלי.
עברתי בזריזות על הבדיקות השונות, מחפש את התוצאות שידעתי שאני
עומד לקבל. זה היה שם, בתחתית העמוד.
"כמויות חריגות של SiO2 נתגלו בשתי הריאות." כן. התשובה עמדה
לפניי. שלוש משלוש. לא היו יותר ספקות.
שלחתי מייל לאב קאליסי.
"האב קאליסי. התיאוריה שלי אומתה. הרכב קרקע זהה לשל ילוסטון
בכל המאפיינים הרלוונטיים. כמויות חריגות של גופרית במים.
האבחנה הסופית לגורם המוות בתינוק שנבדק היא
Pneumonoultramicroscopicsilicovolcanokoniosis."
התשובה הגיעה מיד.
"קח את האב סאלוואטורה וצא משם."
רגע לאחר מכן הגיע מייל נוסף.
"סבן, כל הכבוד."
רחש העלים מבחוץ העיר אותי משרעפיי. שני הכמרים חזרו. יצאתי
לקבל אותם. פניו של האב סאלוואטורה היו חמורים והוא היה עסוק
במתן הסבר כלשהו לאב ארוול שנראה כמי שעולמו חרב עליו.
כשהגיעו אליי הבטתי באב סאלוואטורה.
"יש לך עתיד, ילד," הוא אמר, "לא כל יום מתגלה הר געש חדש."
הסתכלתי על האב ארוול.
"אתה יודע מה צריך לעשות." אמרתי לו.
"אני חושב שכן. אפנה כמובן לרשויות, אעביר להם את תוצאות
הבדיקות שלכם." אמר.
"תראה להם את זה," שלפתי את הדפים שלי, "הרכב הקרקע סביב
הבריכה זהה לזה שבפארק ילוסטון. אחד האיזורים הפעילים ביותר
מבחינה געשית. הגופרית במים היא סימן נוסף. תסביר להם שהאב
סאלוואטורה, אחד מהוולקנולוגים הגדולים בעולם, נתן את הגושפנקא
הרשמית לעניין."
הוא טלטל את ראשו. "הילדים. הילדים הם מה שחשוב."
"כן," הסכמתי, "ילדים רגישים הרבה יותר לאבק סיליקה געשית.
תצטרכו לנקוט באמצעים להגן עליהם. המחלה שבגללה מת התינוק הזה
ואני מאמין שגם האחרים,
Pneumonoultramicroscopicsilicovolcanokoniosis, היא מחלה
נדירה ביותר, אך עלולה להיות קטלנית כשמדובר בילדים."
האב ארוול נפנה אליי וחיבק אותי.
"הצלת הרבה ילדים היום." אמר לי.
"אני יודע. מתברר שהבעיה שלכם הייתה לא עם המוריגן, אלא דווקא
עם וולקן. פשוט פניתם למיתולוגיה הלא נכונה." חייכתי אליו.
הוא חייך אלי בחזרה.
"לא הבנתי, איך מכל זה נוצרת המערבולת?" שאל.
"המים הקרים שוקעים מטה," הסביר סאלוואטורה, "קרקעית הבריכה
רותחת. היא מחממת אותם. המים החמים עולים כלפי מעלה. מים קרים
יורדים, מים קרים עולים, כל זה יוצר את המערבולת. זה בדיוק כמו
סופת טורנדו."
האב ארוול הזמין לנו מונית. המטוס של האפיפיור המתין לנו בנמל
התעופה של קארדיף. כשהגיעה המונית התחבקנו שוב והוא הודה לי
בלחישה לאוזני.
התקדמתי לכיוון המונית כשלפתע הסתובבתי אליו.
"אתה יודע? אני מתכוון להמליץ לאפיפיור שיכריז על המקום כנס."
קראתי אליו.
"אבל כיצד? גילית שזו תופעת טבע שיש לה הסבר מדעי ברור." קרא
אליי בחזרה.
"ומהו הטבע אם לא נס? בריכה כזו, גם אם המנגנון שמאחוריה מובן,
היא עדיין בגדר נס." אמרתי לו.
הוא חייך ונופף לי לשלום.
נכנסנו למונית והתחלנו בנסיעה בשתיקה. נהג המונית היה רדום
מכדי לדבר בשעה מוקדמת זו של הבוקר, ועיניו האדומות התרוצצו על
הכביש בעייפות.
"חוויה מעניינת עברה עליך, סטה." אמר לי הכומר הזקן.
הנהנתי.
"האם נראה לך שיש כאן סכנה אמיתית?" שאלתי אותו.
"לא נראה לי שזה משהו שיקרה בטווח המיידי, אבל עצם הידיעה
שהפוטנציאל קיים תביא לכך שמעתה השטח ינוטר היטב. אל תדאג,
סטה. העיירה וילדיה בטוחים יותר היום משהיו בטרם הגעת אליהם."
שתקנו את שארית הדרך.
רגע לפני העלייה למטוס שמעתי קול מוכר מתחתיי. שלפתי את המחשב
הנייד וחייכתי לעצמי.
"צר לי, אבי, אך אתה חוזר לבד." אמרתי לסאלוואטורה.
"מדוע?" שאל אותי.
הפניתי אליו את הודעת הדואר שפתחתי.
"סבן, תגיע לריו דה ג'נרו, ברזיל. בדוק דיוקן של הבתולה הקדושה
שהופיע בפח אשפה. תתקשר משם להסברים נוספים. טיסת אייר פראנס
AF8346 מקארדיף לאמסטרדם בשעה 13:35, טיסת אייר פראנס AF2041
מאמסטרדם לפאריס בשעה 20:50, טיסה AF442 מפאריס לריו דה ג'נרו
בשעה 23:15. כל הטיסות הן במחלקה הראשונה."



נספחים והערות

תרגומים ולעיון נוסף

Llanfairpwllgwyngyllgogerychwyrndrobwllllantysiliogogogoch
- הוא שמה האמיתי של עיירה בויילס. התרגום המופיע הוא אמיתי.

Antidisestablishmentarianism - תמיכה בקשר בין הדת למדינה,
ובמילים פשוטות, ש"ס.

Hippopotomonstrosesquippedaliophobia - פחד מפני מילים
ארוכות. כמה ארוך, ככה פשוט.

Pneumonoultramicroscopicsilicovolcanokoniosis - מחלת ריאות
תיאורטית בלבד שטרם אובחנה באיש והנגרמת כתוצאה משאיפת סיליקה
געשית. למה לתת שם למחלה שלא קיימת? כי לרופאים משעמם! אנא
עארף למה?

Stradivarius - אתם לא רציניים, נכון? זה הכינור הזה.

Salvatore - בעברית אפשר לכתוב גם סלווטורה, אבל אז זה רק
שמונה אותיות ולא הייתי בטוח ששם הסיפור נחשב כמילה חמישית.
יכולתי גם לדחוף בסיפור את השם המלא של DDT, ואתם לא רוצים
לדעת כמה אותיות יש בו, אבל זה יצא לי מאולץ. כן, אני יודע
שיכולתי לכתוב שסבן בדק משהו באנציקלופדיה, אבל זה טריק זול
ומשומש. חוץ מזה, יש שם עוד מילים של יותר מעשר אותיות, רק שהן
סתמיות מדי.

Seven - שבע הוא מספר החולצה של אגדת הבייסבול מיקי מנטל.
תאמינו או לא, אבל יש אמריקאים ממש סתומים שעדיין קוראים
לילדים שלהם 7 על שמו. למה לא מיקי? כדי שלא יתבלבלו עם העכבר.
רציתם סיפור על מספרים לא?

המיק של מיק - "מיק" הוא כינויו של מיקי מנטל, ומיק הוא גם
כינוי גנאי לאירי. במידה ולא הבנתם עד כה, או'לירי הוא לא שם
אפריקאי. בקיצור, מין משחק מילים כזה.

The Morrigan - האלה המשולשת. במיתולוגיה הקלטית הייתה אלת
המלחמה וכן גם אלת הפיריון והנשיות. בריגיד היא אחת מהשלוש
שמהוות את השילוש של המוריגן. נהנית לקבל מנחות בדמות טמפונים
משומשים. אני באמת לא יודע למה.

אם פספסתי משהו, או אם אתם ממש רוצים לדעת מי זה מורגן ללויד
ומי הם אנשי הפח, אתם יכולים לבדוק בגוגל. את אנשי הפח תמצאו
בליגת הכדורגל הוולשית הראשונה. יש דבר כזה.

עוד כמה הערות

נבואת מלאכי היא נבואה אמיתית. אפשר לחפש בגוגל, אבל אחסוך לכם
ותוכלו למצוא אותה בקישור שבמילה אפיסטמולוגיה שהוכנסה לכאן כי
הבטחתי לישי.

הסיפור הוא בדיוני לחלוטין. כל קשר בין קורותיהם של האנשים
המתוארים כאן, בין אם קיימים ובין אם לא, למציאות, הוא מקרי
בהחלט. למשל, יוחנן פאולוס השני לא באמת היה באפגניסטן, ואם
היה, לא סיפר לי מה הלך שם.

כל הטיסות שמופיעות בסיפור הן אמיתיות לחלוטין, כולל השעות.
אחרי שכתבתי במגירות סיפורת (פרסומת סמויה) סיפור בשם "אסנת"
וקיבלתי הערות על זה שוועדת שחרורים לא הייתה מאשרת לעבריין
מין להשתחרר על שליש כל כך בקלות ושמלכתחילה לא היו נותנים
לקטין עם עבירה ראשונה כזה עונש חמור, החלטתי להשקיע יותר
בפרטים הממש לא חשובים של התחקיר, כי לכו תדעו אם מישהו כאן
הוא לא דייל באל-על ויתחיל לצעוק עלי.

אף פעם לא הייתי בויילס. כל המקומות שצוינו קיימים, אבל התחקיר
עליהם התבסס על האינטרנט, אז אל תתחילו לצעוק לי עכשיו שמהגשר
התלוי של מנאיי אי אפשר לראות את הייניס גורד גוך כשני בתים
וחייבים לעלות על הגשר החדש, גשר בריטניה אגב, בשביל לקבל
נקודת מבט כזו, בסדר? אם טעיתי אני מתנצל.

אני לא יודע אם לכמרים האנגליקנים יש קולר. אם, בניגוד למה
שכתבתי, יש להם, כדאי למחוק את הסיפור הזה מהסדנה כי הרי הפרט
הזה משנה את כל התמונה.

הידעתם? בלי הנספחים היה אורך הסיפור הזה רק 6836 מילים (אחרי
כמה תיקונים). כולל ההערות אורכו 7325 מילים. אחרי המשפט המפגר
הזה אורכו נהיה 7365 מילים, שזה מגניב כי שבע זה ימי השבוע
ושלוש מאות שישים וחמש זה ימי השנה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לעשות ילד עם
קרוב משפחה זה
כמו גלידת
לימון-
זה פשוט לא
בסדר.





-זאתי שכבר אין
לה פסים אדומים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/7/15 12:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיל ח. עמית

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה