[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דירק ג'נטלי
/
דברים לחיים

"אתם חושבים שבגלל שיש לכם צינור בין הרגליים או איזה חור מגרד
כזה אז אתם הכי חכמים בעולם? אתם לא! עד שלא תראו גופה לא תדעו
מה זה לנשום".

זה כמובן זעזע את כל החברים שלי. מורים לא אומרים דברים כאלו.
פשוט לא. לא מוציאים מילים כאלו מהפה. אפילו אם הם בני 71
ואפילו אם הם מורים לתאטרון. עדיין, לא בבית ספרנו.
אני אין לי אבא כבר 19 שנים. הוא חזר יום אחד מאיזה מסיבה
ונכנס במשאית. אני הייתי בסך הכל בן שנה וחצי, אבל אני זוכר
שחשבתי בשלבים קצת יותר מאוחרים של החיים שלי, ולא הבנתי, מה
יש למשאיות לעשות ב2 בלילה. מה כבר הם מובילים? לא הבנתי. אני
לא בטוח שאני עדיין מבין. ואני בצבא עכשיו ואני יודע שיש
הוראות ברורות לא להוציא נהגים לנהיגות ליליות (חוץ ממקרי
חירום כמובן) ונהגים לא נוהגים אם הם לא ישנו 7 שעות.
מעניין כמה אבא שלי ישן לפני שנכנס לאוטו. בטח אפס זמן. אבל
זמן לא משחק תפקיד בחיים. גם לא במוות. כמו שהוא לא לקח אפילו
שינה בשביל לנוח, ככה הוא נמעך בשניה והתעופף לעולמות של רק
טוב ועונג ואושר.
בגיל 10 פסיכולוגים שהייתי אצלם בגלל שאמא התעקשה, אמרו שאני
מרביץ לכולם בגלל שאין לי דמות אבהית שתדריך אותי. ואפילו
שהייתי ילד טיפש ולא הבנתי מה זה "אבהית" הצליל של המילה אבא
גרם לי לקפוץ עליו בשיניים חשופות לצוואר. לא ראיתי טלוויזיה
חודש אחר-כך. אז הייתי מדבר עם עצמי בחדר. מספר לעצמי סיפורים
ממחיז לעצמי כל מיני פנטזיות. יום אחד אמא נכנסה לחדש כשאני
משחק עם מכוניות צעצוע שמתנגשות והתחילה לבכות.
אני לא ראיתי את אבא שלי מת. אבל אני חושב שבגיל 10 ידעתי מה
זה לנשום.





"מה הבעיה עם הפטמות שלך? למה הם לא זקורות? יש לך תקלה
במערכת? קדימה! אפ למעלה! על מה אני יאונן הלילה??"





היה אחד מאנייק אצלי בכיתה שרצה שהביצפר יעלה אותו לועדת משמעת
על ההתנהגות שלו. אבל הוא לא נגע באף אחד ורק צעק המון. הוא
היה זקן, ומרדן, והוא טייל בכל העולם, ולא מתווכחים עם גאונים.
וככה זה בבי"ס לאומנויות. הסטנדרטים הם אחרים.
אמא שמעה אותי קורא מונולוגים לעצמי בחדר. כל יום הייתי מדבר
לעצמי ומספר לעצמי סיפורים. כבר מרצון הפסקתי לראות טלוויזיה.
משהו הציק לי בתמונות המרצדות האלו. חברים שלי ביסודי דיברו רק
על כדורגל ועל טלוויזיה. לפעמים על בנות. אני לא דיברתי איתם.
הם היו טיפשים. אני לא יודע כלום על הנושאים שלהם. וזה מצחיק
כי בגלל זה שכנעתי את עצמי שאני הוא הטיפש והם החכמים. תודו
שזה אבסורד. אבל מה ילד מבין? היו מרביצים לי. הייתי מרביץ
חזרה. ותמיד הייתי עם חתיכות בשר בין השיניים. המחנכת שלי אמרה
לאמא שלי שאני ברברי. שאני פרא אדם ושהיא חושבת שיש לי איזה
סוג של אוטיזם. בגלל הזונה הזאת הגיעו כל מיני מאבחנים לבי"ס
ואבחנו אצלי כל מיני ליקויים ותקלות.
אני זוכר שפעם אחת הלכתי אם אמא לאיזה סרט איטלקי ורק אנחנו
היינו באולם. זה היה סרט על איזו בובה במפעל בובות שהיא דפוקה
וזורקים אותה לקופסא של כל הדפוקים ושם הם עושים חיים ומספרים
את הסיפורים המצחיקים שלהם ובסוף גם מצילים את המפעל מפני
הפלישה של הרובוטים מהמפעל הסמוך. סרט טיפשי. מי מביא לארץ
סרטי ילדים באיטלקית? לא הבנתי את הסרט. אני רק זוכר סצנה אחת
שראו את הבובה על פס הייצור איך היא נדפקת בגלל שהמכונה שיצרה
אותה לא שמה לב ותפרה לה ראש וחצי במקום ראש אחד בריא. וזה עשה
לי משהו. המבט העצוב. המראה הנפול. והיד הגדולה שזורקת אותה
לקופסא של הדפוקים. המאבחנים. עם הכפפות דומי שלהם. עם המבחנים
שלהם בחשבון. אז. בקולנוע. הבנתי שנולדתי מקולקל. המכונה שעשתה
אותי דפקה לי את הראש. וככה בתקופה שכולם עלו לתיכון אני הלכתי
לבי"ס לאומנויות. זרקו אותי לקופסא של המקולקלים.





"יש לכם צנרת, נפלאה, אבל אתם יודעים רק לתקוע נודים!!! נודים
עושים יופי של רעש וטררם, אבל הם גם עושים ריח מסריח!"





כמה מקולקלים. המון. אחד שמרביצים לו בבית עושה ציורים שחורים.
ואחד שהורים שלו טסו לארה"ב ובגלל זה הוא קצת נדפק מהחינוך
הנאצי של הסבא ניצול השואה שלו. ואחת בלונדינית יפה ומדהימה
שכולם אוהבים אבל היא לא אוהבת את עצמה, ואיזה אחד שמצחיק את
כולם אבל בפנים הוא לא מפסיק לבכות. והם דיברו על ספרים, ועל
הצגות ועל מוסיקה ועל אומנות והם עשו פסלים וצילמו צילומים
ושרטטו תרשימים. ואני? אני בלי אבא, עם אגרסיות מוזרות, איזה
שהוא סוג של אוטיזם חברתי, אמא שכל הזמן בוכה כשהיא שומעת על
הצרות שאני לא מתכוון לעשות אבל פשוט עושה, וסיפורים. המון
סיפורים. המצאות, דרמות על כל מיני אנשים טובים בארצות רחוקות,
ועל זוגות אוהבים שמנועים מלהפגש בגלל שהאבא של הבן לא אוהב את
האבא של הבת. קופסא של דרמות. במה גדולה של בובות דפוקות. אני
הייתי רק בן 13 ובני 13 מדמיינים הרבה, במיוחד אני. אבל אני
נשבע ששמעתי מוסיקה יוצאת מהחדרים. לכל חדר היה מוסיקה אחרת:
מוסיקה קלאסית נקייה ודידקטית, מוסיקה אבנגרדית קאקאפונית,
מוסיקה גותית עתיקה, מוסיקה מצחיקה, מוסיקה בוכה, מוסיקה כזאת
וכזאת.. בכל הסוגים ומכל הארצות והתקופות. ושמעתי אנשים מדברים
מוזר. על דברים מוזרים. על אנשים שלא קיימים ועל האופי שלהם:
המלט, הדוד ואניה, סוניה, וילי לומאן, ביף והפי. כולן דמויות
חיות.





"תבכה! תבכה! זה רק מוכיח לי שאכפת לך!"





הסרט איטלקי מראים רק איך העולם הוא שחור ולבן. יש את הבובות
הטובות ואת הדפוקות זורקים לקופסא מיוחדת. ואת הרובוטים הרעים
שסתם בגלל איזה שיגעון גדלות רוצים לכבוש עוד ועוד מפעלים
סמוכים. ואיך דווקא החלש שורד בניגוד למה שכל הדארוויניסטים
אמרו. אבל יש משהו שאני למדתי בקופסת הדפוקים שלי. ששם אצל
הבובות הטובות. הכל דפוק. ושאלו שמאבחנים מי דפוק ומי לא, אלו
עם הכפפות, הם לא יודעים שבעצם המכונה מייעדת לכל בובה גורל
נפלא אך שונה. אין גורל אחד. וגורל גם יכול להשתנות. מי שהופך
בובה ל"דפוקה" זה לא המכונה. זה המאבחן. והמאבחנים אומרים
"אנחנו לא אשמים שאין לא אבא והוא, מסכן, בטח שהוא לא אשם, אבל
הוא לא יכול להתמודד עם העולם הזה, הוא חייב לחיות עם החברה
שלו". ואני למדתי. רק עם החברה שלי. וכבר לא קפצתי על כל מיני
צווארים. אבל גיליתי צוואר אחד שנורא רציתי לשסע. וזה היה
הצוואר שלי. כי פחדתי.
היה לי שכן. שהיה בן 30. והוא גר לבד. בלילה כשהייתי חוזר
מהחזרות בבי"ס הייתי רואה אותו יושב שם, חיוור עם סיגריות.
והוא היה מספר לי סיפורים. היה לי ברור שהוא בובה דפוקה.
"אני, היה לי הכל בחיים, אישה, אהבה, עבודה, והייתי מקובל
בחברה, הייתי מצטיין בבי"ס... אבל היא מתה. מאותה מחלה שלי יש.
וזהו. מאז אני דפוק על כל הראש". לראות בובות שנופלות מגובה של
5 קומות על הפולסווגן של מר אייזן ב2 בלילה זה דבר כואב. לראות
בובה טובה נופלת הרבה יותר מפחיד לראות מבובה דפוקה שנופלת.
והוא היה כזה לא ברור. הוא היה בובה שנדפקה. ואותו אף מאבחן לא
בדק. הוא קבע שהוא דפוק בעצמו. שום דבר לא שחור לבן. אולי רק
סרטים איטלקיים.





"תראי אותו, איזה יופי של זקן, כשכואב לו הראש הוא הולך כאילו
עברו עליו 80 שנה"





לא ראיתי אותו נופל, לא שמעתי בום או אזעקה (לפולסווגן של
אייזן אין אזעקה) לא ראיתי אפילו את הגופה כי המשטרה סילקה
אותה מהר. אבל כששמעתי שהוא מת. התחלתי לפחד. אם בובות טובות
נופלות. מה יהיה על הבובות הדפוקות? באותו יום שלמחרת, הסתכלתי
לאנשים על הפנים. ובכיתי. דמיינתי את כולם מתים. זאת היתה אולי
הפעם הראשונה בחיים שאמרתי לעצמי בשקט בשקט בין הדמעות שאני
רוצה את אבא במקום "אני רוצה את אמא". דודים שלי אומרים שהיה
לי אבא חזק. ואז, הבנתי איך גם כשאתה יודע מה הדרך, אתה יכול
ללכת לאיבוד.
עליתי לתיכון. גם כן לאומנויות. ונהייתי יותר ויותר דרמטי.
התפללתי שיגיעו איזה ערמה של רובוטים וישמידו את כל מה שיקר
לי. את כל מה שהכי חשוב לי בחיים. ושם בתיכון הכל נהיה יותר
תחרותי. יותר קשה, יותר מחייב. ותאטרון כבר הפך להיות משהו
שאצלי בדם. כבר אי אפשר היה לברוח מהאוטיזם החברתי שלי. גם לא
רציתי לברוח. רציתי להצמיח שורשים באדמה וחומת מגן סביבי. אבל
בובות, כמו אנשים, לא יכולים לעצור. "אדם שעוצר הוא אדם מת,
בלי רוח, עם עיניים ריקות, עם שיני ערפד, הוא ניזון מאילו
שעוברים לידו, בדרך כלל הוא שואב את כל מה שעוד נותר בהם ומניח
להם לגווע ברעב אליו". את זה אמר הרובוט הראשון שפגשתי. בו
בחרתי שישמיד את עולמי. הוא השתמש בנשקים הכי טובים נגדי. הוא
השתמש באנשים שאני אוהב. הוא השתמש בבובה הכי דפוקה בעולם. הכי
יפה בעולם. הכי מרוטה והכי עלובה, הכי חייכנית, הכי בלונדינית,
הכי סמרטוטית, הכי על חטים של כל מי שרק לקח לידיו. הוא היה
המורה שלי.





"מה הבעיות שלכם לשים מסכה על הפנים? אתם לא עושים את זה בחיים
הרגילים שלכם? מה ההבדל בין הפרסה שאתם מביאים לשיעור שלי לבין
הפרסה שאתם עושים לאנשים שאתם אוהבים בחוץ?"





כולם שנאו אותו. איש זקן שמלמד תאטרון כי הגוף שלו כבר לא יכול
לעשות תאטרון, מי-יודע-כמה שנים. אבל הוא הדהים אותי בקסמו.
הוא ירה את המילים שיצאו מהפה שלו. זרק פצצות, ושחת כל נים
ונים בנשמות הפצועות של האנשים הצעירים שהגיעו לקופסא הדפוקה
הזאת. הוא היה מגיע בבוקר ואומר "היום נלמד לעמוד על הראש"
והופ בן אדם שמתפורר לו הלבלב ומתנדנדת לו העין השמאלית היה
נעמד מולנו... על הראש. היה לו כוח שהרבה מעבר לכוח הפיזי.
ואין מה לעשות, זה מבהיל אנשים שכל חייהם הורגלו לחשוב במושגים
פיזיים: "המוח שלכם פגום, הגוף שלכם חלש, הנפש שלכם פגועה".
הוא היה כל כולו רוח. וזה הוציא את כל העולם מהכלים.
הוא היה נוגע לבנות בשדיים, והוא לכלך את הפה בסקס. וגרם לכולם
לבכות בצעקות ובמכות שלו. הוא עשה את זה בכוונה. הוא רצה שנשנא
אותו. ואני, אולי בגלל שגם אני רציתי שישנאו אותי... הבנתי.
אהבתי אותו. הוא היה רק פוגע בי. ואהבתי.





"כשהייתי חוזר מהעבודה בשגרירות בצרפת הייתי מאונן. כל יום בשש
בבוקר הייתי מאונן ובגם בשש בערב. עד שיום אחד פגשתי מישהי
ולקח לי שעה לגמור. היום אני גומר כמו כלום. שלופ עוברת שניה
ואני כבר גומר בפנים. הרבה מיץ זורם לי מהמעיים כשזה קורה".





הוא היה מדבר על הצנרת שקיבלנו מאלוהים. ואיך נושמים מהצנרת
הזאת. ואיך מברכים את השמש. ואיך מדברים. ואיך צועקים. ואיך
בוכים מהצנרת הזאת. רק צנרת היתה לו בראש. היה לו גם קטטר שזה
גם סוג של צינור שאמור לשלוף החוצה את כל המחסומים שיש לאנשים
מאוד מבוגרים בגוף. "מה שפעם הייתי עושה כל יום, משתין, היום
אני צריך שצינור יעשה לי", הוא אמר לנו פעם באיזה שיעור,
"ילדים, תעשו טובה, כל פעם שאתם הולכים להשתין, תגידו תודה
לאלוהים, זה לא מובן מאליו, יום יבוא ותצטרכו איזה דוקטור
מנייאק שיתקין לכם צינור מלאכותי". איך פתאום אצלו כל פיפי היה
עולם ומלואו, כל צליל היה בעל משמעות. כל דבר היה מלא אנרגיה.
והוא היה מכוער ודפוק כמו כולנו. הוא גם היה באיזו קופסא כזאת
והוא יצא החוצה וחזק עוד יותר דפוק, אבל יפה יותר. פחות
מורגש.
הוא נתן לנו לעשות מונולוגים על קנאה, ועל כעס, ועל רגשות, ולא
רק על דיבורים ומשפטים על כעס קנאה ורגשות. אצלו צחקנו מאיזה
אחד ששנא שהחביתה שלו נוגעת בסלט. ובכינו מאישה יפה ועשירה
שאין לה אדם בעולם מלבד הציפור המתה שלנו. אצלו למדנו, שלא
משנה מה, אין יותר בובות טובות. כולנו נולדנו מקולקלים.





"אתה אוהב אותה נכון? אני רואה את זה לפי העיניים שלך. יש לך
צנרת טובה. אבל תקועה. אתה כבר בגיל כל כך צעיר התנדבת שאיזה
דוקטור מאנייק יתקע לך צינור שישחרר מעצורים".





כעסתי עליו הרבה כשהוא היה מעמיד אותי במצבים שאני צריך להודות
בפני כל הכיתה שלי שאני אוהב אותה. גם ידעתי שהיא לא אוהבת
אותי. שהיא אוהבת רק כאלו שיפגעו בה. והוא כל הזמן צחק עלי.
ממש צחק עם צחוק מתגלגל. ואני הייתי בוכה. ואז הוא היה משנה
מבט ואומר לי להגיד את המונולוג שלי. ואני קיבינימט רציתי
להרוג אותו באותו זמן, לא להגיד איזה מונולוג מחורבן. והייתי
עומד שם רועד מבכי ומכעס. והייתי מסתכל לה לעיניים והיא היתה
מרכינה מבט. אני עצמי הייתי מרכין מבט. ובלי להרגיש הייתי
מתחיל לדבר ברעד. את המונולוג שלי. על איך שרציתי להיות גאון
אבל בגלל שקנאתי העדפתי להרוג את עצמי בתחושות בינוניות. כל כך
שנאתי את עצמי. על זה שאני כזה דפוק, שלא מסוגל לדבר. כזה
טמבל. והוא היה מתמוגג ממני. והוא נתן לי מאה בבגרות על
המונולוג הזה. ולה היה איזה מונולוג על אישה יפה ועשירה שאין
לה איש בעולם מלבד הציפור המתה שלה. והייתי בוכה עליה. בוכה
בגללה. כי מחוץ לשיעורים שלו היינו צוחקים. והייתי החבר הכי
טוב שלה. אבל כל כך אהבתי אותה. והיא היתה כל כך מושלמת
בדפיקות שלה. והוא היה שם לי דלק לצנרת רק בעזרתה.
יום אחד זה כל כך עצבן אותי שהוא משתמש בה כדי להוציא את כל
הנשמה הכלואה באוטיזם שלי החוצה. "על מה אתה מדבר!", צעקתי,
"אתה בגילי גם לא הבנת מה עושים עם הצינור הזה בין הרגלים ואיך
מחדירים אותו דרך החור השחור הזה, וחשבת שאתה כזה גאון! איך
אתה מעיז לחשוב שבגלל שאתה עכשיו יודע אז אתה כזה חשוב
וגאון!". "תדבר עכשיו!", הוא היה משתמש בזעם שלי, "כוס אמא
שלך!" צעקתי עליו. "אתה יודע מה? הבעיה שלך זה שאתה מהאנשים
האלו ששקועים עד הראש בחרא ואומרים לעצמם 'אוקיי אני לא יזוז
כדי לא להכנס יותר עמוק לחרא' אבל אתה לא מבין שטובע יותר מהר
מי שלא זז!". וכל כך כעסתי. "אתה לא מכיר אותי!". יצאתי. כל כך
הרבה חרא נערם סביבי. וראיתי איך כולם פתאום נראים כמו בובות
הרבה יותר נורמליות ממני. נזכרתי בימים של היסודי איך כולם היו
טובים ורק אני דפוק. ובגלל זה שוב גרמתי לאמא לבכות. כי כמעט
הרגתי במכות מישהו ממגמת אומנות פלסטית ששאל אותי למה אני
בוכה.





"אתה יודע, אתה מהאנשים ששקועים עמוק בחרא ולא מוכנים לזוז כי
הם מפחדים לשקוע עוד יותר".





נגמרו להם הבגרויות. הגעתי לצבא. לתאטרון האמיתי. ופה לא משנה
איזו בובה אתה, אתה במדים. כולם שווים. ליפה שלי אמרתי בסוף
שאני אוהב אותה אחרי שקיבלתי מאה בבגרות על המונולוג. ומאז לא
ראיתי אותה. והיא גרמה לי לבכות הרבה. ובאמת לא רציתי לצאת
מהחרא.
השנים בצבא עושים לבן אדם איזו תחושת הסתגלות מדהימה. בלי קשר
לרקע שלו ולדברים שהוא ראה. הוא פוגש את כל האנשים הדפוקים
בעולם של הדפוקים הזה. בסיטואציה של הצבא כולם פתאום מבינים מה
היתה התוכנית הגדולה הזאת של המכונה שייצרה אותנו. וזה לא משנה
שביום של השחרור שוכחים הכל, זה עדיין משאיר איזה חותם עמוק.
אז שלפתי את עצמי מהחרא הזה שהייתי שקוע בו. למדתי שאני יכול
גם בלי אבא. ועכשיו גם בלי אמא. כי לא רואים בית. ולמדתי שאני
יכול להוציא את עצמי כמעט מכל צרה בשלום מעזרת דיבורים בלבד.
"יש לך מתנה", הוא אמר לי, "אתה יכול לספוג את כל החוויות שלך
ישירות לסרעפת, רק תתלוש את הקטטר שהדוקטור המאנייאק נתן לך.
ותצא מהבועה הזאת שלך שאתה מיוחד, והופ תראה איך פתאום כולם
אוהבים אותך. במיוחד אתה עצמך".

ספגתי חוויות. ולאט שחררתי את הקטטר שהמאנייאק נתן לי. והתחילו
לאהוב אותי ואני את כל העולם. וכבר לוקח לי בדיוק שניה לגמור
בפנים ושגם מי שזאת לא תהיה תרגיש הכי מסופקת שבעולם. ולפעמים
בימים שאני מחפש את אבא בשמיים. אני נזכר במשהו שהמורה הנהדר
שלי אמר לי:

"אני רוצה למות כשאני חוטף התקף לב בתוך הוגינה של האישה שאני
הכי אוהב בעולם, שכל המיצים שלנו יתערבבו וככה אני יעלה
לשמיים".

ואני יודע שכל כך הרבה נתנו לי החיים. ושהגיע הזמן שאני עצמי
אתן דברים לחיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה לא כמו שזה
נראה





המכחישה


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/5/01 20:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דירק ג'נטלי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה