עצב אופף אותי בשמעי לקט פזמונים קדום זה בחיי. זכרונות עמומים
על בכיות קשות, על תקופה קשה של דמעות ובדידות שכבר עוזבת את
קיומי הנוכחי, ובכל זאת לקט הפזמונים מציף בי את אותן תחושות
דוקרות מחדש. הערב עוד אלך אליך, ואולי - כרגיל - לא. ואם אלך
ודאי ארצה כל-כך לנשק אותך ולהריח שוב את גופך הרך ולהרגישו
ובמקום שוב אהיה מרוחק ופגוע ומוכה, אוהב ושונא גם יחד. מתאהב,
מתעב. והשירים פסקו מלנבוט בערוגותי, משמע כנראה שבאחורי תקופה
זו, ואם היתה פועמת עדין כאז היתי עכשיו מדקלם בתים בשנתי,
מחבר חרוזים בלכתי, חי את מצוקתי במילים רחוקות.
פורט רגע באצבעותי את שמות הפזמונים הללו ונתקל בקטע שכתבת אז
- ברגע אחר - של עזבוני אותך, ודומע שוב - ממש כמו בתקופה הזו
- זו הקשה של דמעות ובדידות שכבר עוזבת את קיומי הנוכחי כך
חשבתי - אך שגיתי. לקט הפזמונים הקדום הזה מחיי, הציף בי מחדש
את שהטבעתי בעוגן הכבד ביותר שהיה על סיפון ספינתי - לכתך
עזבונך. עצב אופף אותי.