המדינה חוגגת 57 שנות עצמאות.טקסים, מופעים, זיקוקין דינור בכל
רחבי הארץ. לכבודה.
האומנם מדינתנו עצמאית? האם גבולות טריטוריאליים ודגל אכן
הופכים מדינה לעצמאית?
וודאי שאותו שטח קטן המופיע על המפה ומכונה בשם 'ישראל', הוא
הבית שלי.
על השטח הזה נלחמו סבא וסבתא שלי במחתרת. על השטח הזה עוד
נלחמים היום החיילים שלנו והעם כולו, כולנו.
כנ"ל אנשים, יש להם הגבולות הפיזיים שלהם - גבול גופם, יש להם
הדגל שלהם - האישיות שלהם, הזהות שלהם, ההצהרות שלהם, פועלם,
התנהגותם. האם זה הופך אותנו לעצמאיים?
כמו מדינתנו הקטנה, אני חשה עצמי נלחמת על עצמאותי. גם לי יש
חזון הגאולה שלי.
אני מרגישה כמו מכילה עם שלם בתוכי, עם מפולג. מורכב מישויות
רבות, בעלות אינטרסים מנוגדים, אופי שונה, צרכים שונים. גם אני
מנהלת יחסים בינלאומיים (ביני לבין החוץ שלי), יש לי מזכיר
מדינה משלי (שלעתים קובע לי פגישות עם האנשים הלא נכונים),יש
לי הנשיא שלי (שמייצג אותי לעתים בכבוד ולעתים לא...), יש לי
מבקר מדינה משלי (שעושה את העבודה שלו ביסודיות רבה. אולי רבה
מדי) ויש לי שלטון עצמי שאט אט אני לומדת להכיר בעוצמה שלו
ובמשמעות שלו. אולי אשלח אחד מאנשיי לקורס גישור ופישור, זה
דווקא די באופנה עכשיו ויכול לעזור לעם שכמוני...

עצמאות היא שאיפתו של כל עם, ושל כל נפש בעם. כולנו רוצים
עצמאות ושואפים אליה.
מהי תחנת היעד? הרי עצמאות גמורה פירושה בדידות מוחלטת. לא לשם
אני שואפת, המסע שלי ייגמר הרבה לפני התחנה האחרונה.

עבדתי השבוע עם נדיה, באופן כמעט חד פעמי. לקוח אחד שאל אם יש
לנו שולחן סלון מרובע. אמרתי שאין. נדיה אמרה שיש. אמרתי לה:
"אבל הוא לא מורכב", היא אמרה: "אז נרכיב".
לקחה מספריים, מברגים למיניהם ועוד כמה כלים שאין לי מושג מה
שמם, הוציאה את חלקי השולחן מעטיפתו המאובקת והחלה בוררת את
הכלים, מוצאת את המברג הנכון, המפתח הנכון ומרכיבה.
אמרתי לה: "נדיה, למה את עושה את זה? למה את לא מחכה שאריאל
יבוא לעשות את זה?"
היא הרימה את עיניה אליי ממקומה על הרצפה ואמרה לי: "כשאישה
חיה בלי גבר... היא לומדת לעשות הרבה דברים".
לא עניתי לה אבל חייכתי. הערצתי אותה על מה שהיא עשתה ועל
האופן בו היא חושבת ובעיקר על כך שדבריה היו מלווים בחיוך
שזיהיתי כאמיתי, דבריה היו מלווים באהבה, ברוך ולא במרמור.

כשחזרתי הביתה באותו היום ביקשתי מאבא שלי מתנה לכבוד יום
העצמאות.
"בטח, מה שתרצי" הוא אמר.
"אבא, אני רוצה שתלמד אותי להחליף פנצ'ר".
הוא לא התפלא על הבקשה ואמר: "בואי נגיד, שאם יהיה לך פנצ'ר,
אני בטוח שהרבה אנשים ישמחו לעצור בצד ולעזור לך ובכל מקרה,
הביטוח שלך מכסה פנצ'רים, את מרימה טלפון ובאים על המקום לסדר
לך את זה. ואל תשכחי שיש גם אותי, איפה שתהיי אני אבוא לעזור
לך".
ואז אחי הגדול התערב ואמר: "הכי חשוב, שמי שעוזר לך לא יעמוד
קרוב לכביש, זה ממש מסוכן".
צחקתי. לקחתי את מפתחות האוטו ואמרתי לאבא: "אתה בא?"
"יאללה" הוא ענה.
ירדנו למטה, כולי מתרגשת.
הוא פתח את תא המטען והוציא כמה דברים, הכול מלווה בהסברים:
"זה הגלגל הרזרבי, זה ג'ק, זה מפתח ברגים..."
אבא התחיל לפתוח את הברגים של הצמיג הכאילו מפונצ'ר ועצרתי
אותו: "אבא, אני רוצה".
הוא הסתכל עליי מחויך ושלח אותי להחליף לנעלי ספורט וחולצה
ישנה.
רצתי הביתה, החלפתי וחזרתי למטה נרגשת יותר מקודם.
"קחי את המפתח, צריך לשחרר את הברגים רק קצת, לא עד הסוף" אמר
אבא.
ניסיתי והתאמצתי לשחרר בורג ובקושי הצלחתי, "בואי, תראי, שימי
את המפתח על הבורג, תעמדי, ותדרכי על המפתח...יופי...בדיוק
ככה... את רואה, בשביל זה צריך נעלי ספורט, עם עקבים אי
אפשר..."
שחררתי את הברגים. "מה עכשיו?" שאלתי.
"עכשיו הג'ק, תחזיקי, תתכופפי, שימי אותו מתחת לאוטו, בדיוק
בנקודה הזו, יופי, ועכשיו נעלה את האוטו כדי שנוכל להוציא את
'הגלגל המפונצ'ר'".
האוטו עלה בכוחות מאומצים.
"עכשיו לשחרר לגמרי את הברגים".
"אוקיי" עניתי.
"בואי, את רוצה שאני אמשיך?" שאל אבא.
"לא, אבא, למה? אני עושה טעויות?"
"לא, אבל זה קשה לך, התאמצת מספיק, יא בינתי, בשביל מה לך?"
חייכתי, באמת התעייפתי, לקחתי את מפתח הברגים ושחררתי אותם ואת
הצמיג ממקומו.
מבסוטה.
אבא שחרר פקודה, בקול חצי מתנצל:
"עכשיו להרים את הצמיג החדש, לכוון למקום הנכון את החורים
ולהחזיר את הברגים".
זה היה קשה, בחיי, הצמיג היה כבד... ולסגור את הברגים חזק...
קשה.
סיימנו, אבא עזר לי קצת, עשה חיזוקים אחרונים לברגים. הורדנו
את האוטו חזרה למטה.
החלפתי פנצ'ר.
את השיער שכיסה לי את העיניים נאלצתי לאסוף בעזרת מברג,
החולצה הלבנה הפכה מעט אפורה, הידיים גם, שתי ציפורניים נשברו
לי, נפלטו לי כמה קללות והזעתי בטרוף. אבל החלפתי פנצ'ר. הייתי
גאה.
עוד צעד בדרך לעצמאות.

אני לא בטוחה שכשזה יקרה באמת, אני לא אבקש ממישהו לעשות את זה
בשבילי, אבל גם אם אני אבקש זה יהיה מסיבות אחרות, לא מפני שאף
פעם לא לימדו אותי, לא מפני שאינני יכולה או אינני מסוגלת,
(אולי כדי לתת לגברים להרגיש גברים, אולי כי אין רע בלבקש עזרה
או בלהזדקק לאחר, זו לא חולשה).