קופצים בחול הגס, על אדמה קשה, קהה, סדוקה. המכוניות, מלאות
בבוץ, רועדות מצלילי הבאס האחידים שיוצאים מהרמקולים. האוהלים
במקומם אך אינם מיועדים לשינה. לא הלילה.
רוח מלוחה וצבעי עשן באוויר, וחול מהאדמה הקופצת. השמש שולחת
מקרניה האחרונים לעמק המוטבע הזה.
הרוקדים רוקדים, לילי נעה בין אדם לאדם, משילה שכבות אחר שכבות
של היסוס ומחשבה שהצטברו לאורך שנים.
מרחוק שטיח צבעוני מופיע ונעלם; לילי נמשכת לשטיח הזה, נגררת
אליו, בתנועה מתמדת מגלה בחורה שהיא התגלמות התנועה, התגלמות
הצלילים. שערה שחור ועבה וארוך עד המותניים. עורה כהה וריסיה
ארוכים. היא נעה בלא הפסק, מקיימת את המוסיקה, חיה אותה. על
כתפיה תלוי בד ירוק וחום ואדום וורוד והבד מכסה את שדיה, תפור
על בטנה, מכסה את ישבנה ואת רגליה, עוטף אותה כמחווה לתנועה
שלה. סביב ראשה כרוכה רצועת בד ארוכה, מבד זהה לבד על גופה.
הרצועה משתלבת עם שערותיה ומגיעה עד לרגלי האישה הזו. כפות
רגליה יחפות, יצוקות בוץ לבן.
לילי והבחורה הצבעונית רוקדות ביחד, נעות, מרחקות, מתקרבות,
מחייכות אחת לשנייה.
הבחורה נעלמת. לילי מתכופפת וקופצת גבוה, מסתכלת לכל הכיוונים,
מחפשת, לא מוצאת.
באה אליה מאחור רגל, יד ויד נוספת עוטפת אותה במותניים. ראשה
מסתובב: יהלי מתקרב ורוקד עמה, מקרב אותה אליו, עוד, עוד. ראשה
מסתובב. הים מסתובב. בין עורה לגופה מתעוררת תחושה מוכרת וזרה
יחדיו: עיקר איכות התחושה בניגוד בין הזרות למוכרות.
הבחורה הצבעונית חוזרת, סיגריה מגולגלת בין אצבעותיה. לילי
ניתקת ממגע עם יהלי.
היא מתקרבת לבחורה, והבחורה אליה. השתיים מתחבקות וחוזרות
לריקוד המשותף. נקשר גורלה בגורלה.
הסדקים באדמה עמוקים, ארוכים, מהם עולה אוויר חם, גופריתי.
הסדקים מספרים סודות עתיקים. הסדקים מכוונים לתוך השיחים, אל
בין העצים למעגלים מטפטפים, נביאות סודיות, נקיות, טהורות,
מלאות סגולה וראשוניות.
המוסיקה ממשיכה. התנים בורחים, איתם הנמר.
האדמה הזו כואבת. האדמה הזו חלולה. האדמה הזו פצועה מעבר לחזרה
אחורה.
האדמה הזו רעבה.
בעקבות הצעד השגוי, האדמה הזו תיפתח ותבלע אותך, אדם. ואין
תוכל יודע איזה צעד יהיה זה השגוי.
המוסיקה ממשיכה.
לא באו לפצוע, אלה.
באו להתחבר, אלה.
הבחורה הצבעונית, זו יודעת את סודות הסדקים, זו שכנה כאן מספיק
ללמוד את לחישותיהם.
"בואי," לחשה לאוזנה של לילי, "יש לי משהו להראות לך."
השתיים הלכו מצחקקות מתכופפות אחת לשנייה בסודות והלכו אט אט
לתוך השיחים שם לא רקד אדם. פנימה, עוד פנימה, הובילה הבחורה
את לילי, וצלילי מים זורמים הלכו והתחזקו, מכיוונים שונים.
שבילים כמוסים, בין שיחים גבוהים, דרכים מפולסות, והנה דרך
מובילה הישר מטה, וריח גופרית לא מרפה.
הבחורה הצבעונית נתנה ללילי להחזיק את המגולגלת הבוערת והשילה
מעליה את הבדים, נשארת עם חזייה ותחתונים.
"תנסי, ותעבירי לי כשאגיד לך."
היא החליקה לתוך שיח ערערי ונעלמה תוך שנייה. לילי קראה דואגת.
לפתע שמעה קול גוף ניקש על מים ורעש אנחה כבדה.
"בואי, המים מדהימים!"
לילי לקחה נשיפה עמוקה מהסיגריה המגולגלת, כאילו זו סיגריה
רגילה.
היא הורידה מעליה את הבגדים עד לתחתונים וחזייה, ונכנסה אחרי
הבחורה.
כמו מגלשה בגן משחקים, היא גלשה על זרדים רטובים מהודקים לאדמה
ונחתה לתוך בריכה רותחת.
"אהה!" צעקה לילי ברגע הכניסה, כה הפתיעו אותה המים החמים.
הן שכשכו בבריכה הסודית כמה דקות, מעבירות את הג'ויינט מאחת
לשנייה עד שנגמר. כשלא יכלו יותר לסבול את המים הרותחים,
ופניהן נהיו אדומות עד דמעות, החליטו לצאת.
הן לא יכלו להפסיק לצחוק.
הן התלבשו, וצחקו.
הן חזרו את מעגל הרוקדים, והמשיכו לצחוק. הן ניסו לרקוד אך
נפלו, מצחוק. הן החזיקו ידיים והסתכלו על הים וצחקו באמצע רחבת
הריקודים וסביבן הקיפו רוקדים גבוהים את הרחבה והן הסתכלו
לשמיים ונשכבו לאחור וצחקו.
יהלי הגיע אליהן, קרא להן מלמעלה. "לאן נעלמתן? הכל בסדר?"
הן הסתכלו עליו וצחקו.
הוא צחקק, מודאג, והושיט להן ידיים.
הן נתנו לו להרים אותן לרגליהן, והמשיכו לרקוד. הן הצליחו,
הפעם, לרקוד, והסימביוזה ביניהן ניתקה.
החשכה נכנסה לים המלח, שאריות האור האחרונות נמוגו. הכוכבים
בהקו, קרני האור השמימיים היחידים. הירח נסוג עד ריס בודד
ודק.
הים שכוב, איתן, רגוע, גם בצלילי המקצב.
רגליה של לילי נטרקו באדמה וקפצו חזרה לאוויר בקצב המוסיקה.
היא חשה את הקצב וחיה אותו. הבחורה הצבעונית שרקדה מולה רקדה
את מנגינות, את הצלילים. תנועותיה ציירו ציור עגול יותר, ותאמו
בצורה מושלמת את הצלילים.
גם לילי תאמה בשלמות, אך הקצב הוא האשם שסחף אותה גבוה ורחוק.
יחדיו יצרו שתיהן תמונה מושלמת של המוסיקה: האחת רקמה את
המנגינה, השנייה את מהות הקצב.
סביב שתי הבחורות התרחב עיגול של ריק ומעגל רוקדים משתהים.
לילי ראתה, חשה, את העיניים עליה והתמלאה מזה. ליבה התנפח
וגופה נשטף באדרנלין. החיוך נדבק לפניה; גם הבחורה הצבעונית
חייכה. מעגל ובתוכו הצבע והאור לקח אליו את כל המוסיקה.
השיר נגמר. הייתה הפסקה קלה במוסיקה. המעגל התפזר לחללים
אקראיים בתוך המולת האנשים.
לילי התעייפה. בקושי מודעת למעשיה, היא הלכה לשפת הים והתיישבה
שם, שרה את מנגינת השיר הקודם. היא נשכבה על הגב והמשיכה לשיר.
האלכוהול והעשן הזר עשו מערבולות בתוכה והכל הסתובב. היא עצמה
עיניים ושרה שיר ילדות עתיק להשתיק את זעקת גופה. היא מתחה
ידיים ורגליים גבוה לשמיים והתענגה על הקנעקים שליוו את
התנועה. לאחר מכן היא קיפלה את ברכיה לבטנה ואספה את רגליה עם
אמותיה. היא התגלגלה לצד, בוהה שוב בים המלח, שותקת.