גם אני קורא "איים בזרם" מאת ארנסט המינגווי",
רק שאת שלי תירגם יורם כץ.
אני נרדם באוטובוס, נעלם אל השקיעה,
רוכב על גלי הכביש המשופץ.
זהו חג החירות, בין עבדות לגלות,
אך עודני מרגיש אל עצמי כבול.
בזמן שהוא יושב לו, נח לו על היאכטה,
סוגר את ליבו בתוך תיבה עם מנעול.
מוזג לעצמו עוד כוס משקה של ים,
נזכר בציור על פיתיונות.
אני נוסע אל הנגב, הזיכרון עוד בצפון,
ובלב צפות רק שאלות.

אני חי את חיי על מגע בחלומות,
כשהוא חי על לסירוגין על זיכרון.
השמש כבר כבתה וזה סימן
שעוד מעט נעבור את אשקלון.
אז הוא יושב ומחכה עד שיתעורר
בו מחדש החשק לצייר איזה ציור.
ולי קשה לחיות עם התחושה הנוראה,
שהכל פשוט כל כך ברור.
אך פעם זה לא הרגיש כך,
פעם כבר נגעתי בחלום.
אבל אני אוהב ללכת,
אז אני ממשיך ללכת,
גם אם זה ללכת במקום.

הדרך בשלה ממשיכה להתפתל,
נמשכת אל האור שנעלם.
הילוליו של הנהג נלחמים עם השלווה,
עייף מן מאבק אני לאט נרדם.
לוקח אל עצמי עוד מבט חטוף,
לפני שנוגע במציאות.
ואז עולה בי מחשבה, שלנסוע
הביתה הייתה זו תחילתה של הטעות.
עוד מעט אני אגיע אל הסוף,
רק עם תקווה מרה של לא.
כי החיים שלי הם שלי,
והחיים שלו הם רק שלו.

הגענו אל התחנה, אני יורד
ונושא עמי קמצוץ של זיכרון.
כבר הספקתי בחיי, להרוג תורכי
קטן של ערב במצפה רמון.

זהו שיר שנכתב בעקבות מאיר אריאל המהולל, ארנסט המינגווי
המשכר,
והנקודה בה חיי נמצאים.