הזמן עף לו.
מאיות, שניות, דקות, שעות, יממות, שבועות, חודשים, שנים.
לא מחכה לאף אחד.
מי שמפספס את הרכבת, יכול להמשיך לחכות.
יש הרבה הזדמנויות, הרבה תקוות, הרבה חלומות.
הכל נראה לי מהיר, עובר בלי להסתכל אחורה...
רואה איך חברים משתנים, איך ההורים מזדקנים, איך יש בי סימנים
ראשונים לחיים בוגרים.
פנימית (הבנה), וכמו כן חיצונית (מקריח).
מחד - פחד משגרה, ומאידך - פחד שלא יהיה שקט לעולם.
כל מקרה קשור בעוד מיליון מקרים. תורת הכאוס.
כל כך הרבה אפשרויות וכל כך הרבה משמעויות למחוות כל כך
קטנות;
חיוך, ניפנוף עם היד, לחיצה, ליטוף, חיבוק, קריצה.
הכל זז, כמו הסרטים האלה של נשיונל ג'אוגרפיק, עם מצלמה
שמכוונת על השמיים - שמריצים ממש מהר.
הבנתי איך השירים של ההורים שלי לא רלוונטיים לי, "מיושנים"
ואיך הילדים שלי יחשבו שאני גם סתם זקן עם שירים של פעם.
מלחמת לבנון השנייה תהיה כל כך רחוקה עוד מעט, עוד מלחמה
ברפרטואר של ישראל.
איכות נעלמת, "הכל מהר ובקלות" תופס, שאננות זו דרך חיים כבר.

כל פעולה קטנה, משנה היסטוריה שלמה.  

אסור לחיות בפחד ודאגה, צריך לתת מעצמך בשביל הסיפוק האישי
שלך.
לא ניתן להמלט מהזמן.