באישון הלילה ישבתי במטבח שותה תה עם חלב, וקראתי עיתון מלפני
שבועיים, מנסה למשוך את הערנות ממני והלאה לתוך הכוס.
הלילות בשכונה הארורה הזו שקטים כאילו גרנו בתוך שכונת רפאים,
נדמה שאין זה דימוי ספרותי יפה בלבד, אלא המציאות. בעלי היה
מתלונן, כשעוד היה חי, על טיבה של שכונה זו - על בית האבות
הפעיל והמהולל בשכונה, על השכנים מהקומה למעלה שהיו עורכים
מסיבות פרועות שנמשכו מ18.00 עד 22.00 והשמיעו בהן מוסיקה
מתקופת העלייה היקית.
מוסיקה חלשה נשמעה. משונה. חשבתי לי, שכן כפי שאמרתי, החיים
בשכונת היו שקטים כמו לילה במחלקה גריאטרית, רק שיעולים ויללות
חתול מפירות את הדממה. דמות עברה בצללים של המסדרון ונכנסה
לחדר השירותים. קול זרימת מים נשמע, והדלת נפתחה שוב ובתי צעדה
לכיוון המטבח החשוך, בו ישבתי אני בפינה אפלה. היא פתחה את
המגירה העליונה בארון והוציאה חפיסת שוקולד, לחלוטין אדישה, או
לא מודעת להימצאותי במטבח. נשימה חדה מכיווני הקפיצה אותה והיא
הביטה בי בפליאה.
"מאמא, מה את עושה ערה בשעה כזאת?"
"הזקנה מונעת שינה. ככל שאנו מתקרבים למוות צריך פחות ופחות
זמן לנוח."
"את לא כל כך זקנה, מאמא. תפסיקי לחשוב שאת גוססת. את צעירה,
החיים לפניך. את צריכה לצאת, לחיות עד הרגע האחרון."
"אוי, אתם הצעירים חושבים שאפשר לעשות הכל ותמיד. אוי, אבל אתם
לא מבינים, אי אפשר. האיש הזקן למעלה תופס אותנו בציפורני
ברזל, תופס ולא מרפה. הוא ייקח אותי בקרוב. את צריכה להבין. את
צעירה, בגוף ובנפש, את תחיי, וזה שאני לא, לא יפריע. אני אשאיר
לך את הבית בצוואה. אני אדבר עם העורך דין מחר. כן, מחר. את
לעולם לא תצאי מפה, אני מניחה. בת עשרים ושבע ועדיין חיה עם
אימא. אוי מיידלע, מה נעשה איתך?"
"האמת... אני..." היא התקשתה לדבר. משתנקת, היא חיפה מילים.
"אימא," היא הזדחלה לכסא, פתחה את חפיסת השוקולד ודחפה שתי
קוביות על לשונה, נותנת לממתק להימס בחום פיה. היא לקחה נשימה
ארוכה ופלטה, "אימא אני עוזבת את הבית." לקחתי לי את החופש
לשבור לי קוביית שוקולד. אני גוססת, והדיאטה יכולה ללכת
לעזאזל.
"אה, כן. עוזבת. כולנו עוזבים. לא נורא. חשבת שתחיי עם אימא כל
החיים? נו, לאן את עוברת?"
"אני...עוד לא בטוחה לאן. אני מחפשת. אולי אלך ללמוד, תמיד
רצית שאלמד, לא?"
"כן, רציתי." עניתי לה בכובד ראש. " אבל מה את רוצה? תמיד דאגת
לי. נשארת כי חליתי, נשארת כי רמזתי. ומה רצית לעשות? מה את
רוצה?"
"אני רוצה לראות אותך מאושרת." היא אמרה בחולמנות.
"לא, לא זהו תפקידן של אמהות. לכי." אמרתי בגיחוך. כאשר לא זעה
ממקומה, צעקתי, "לכי!" התחלתי לכעוס. "לכי את לא יכולה להישאר
פה! לא יכולה לדאוג למאמא שלך כל הזמן. הגיע הזמן שתחשבי על
עצמך." דמעות התגודדו בעיני. "על עצמך..." מלמלתי. ליבי החל
לפעום בקצב שלא הכרתי. פועם, נחלש. פועם, פועם-פועם, נח לו
ושוב מתרוצץ בחזי כיתוש שנח לו יותר מדי זמן על כוס הקפה של
מישהו.
"אני לא יודעת, מאמא. אני מבולבלת."
"אני אמות עוד מעט, הנה אני כבר רואה יד באה לתפוס בי. כן, אני
אמות ואז תשתחררי מהדאגה אלי. תהיי חופשייה."
"את לא תמותי, מאמא. את תחיי שנים רבות ותראי את ילדיי.
ותשמחי."
"אא, אז את עוברת לגור עם מישהו?" היא הסמיקה והביטה מטה. "כן.
אני רואה. אז את לא מתלבטת לבד, לא לבד." שתיתי מהתה שלי
ולשוני נכוותה. נשכתי את קצה הלשון ונגסתי בעוד קוביית שוקולד.

" אנו, אז מי היקר שהצליח לקחת אותך ממני?"
"פגשתי אותו דרך חברה." אמרה ופניה הסמיקו כמו כלנית פורחת.
"טוב, טוב מאוד. חברות יודעות." היד התבהרה מול פני. לבנה,
מקומטת, ציפורניים מחודדות, ארוכות. הציפורניים התעקלו ובאו
לתפוס אותי.
"כן, כשנעבור לגור יחד, אני אביא אותך לראות את הבית. הוא
נחמד. הוא לומד מחשבים."
"את החכמים את אוהבת,נכון? את החכמים." אמרתי והיד קרבה לתפוס
בי.
"אני לא יודעת מאמא. אין משהו מסוים, זה פשוט באופן כללי שאני
אוהבת אותו."
"אוהבת? זה טוב. אולי. אהבה זה מסוכן." התחלתי להתנשם בכבדות.
"מסוכן." הנה זה התחיל.
"מאמא? מה קרה, תנשמי עמוק, קחי לגימה מהתה. מאמא, מאמא, מה
קרה?" אך הכוס הייתה כמעט ריקה, ממילא לא הייתי יכולה לשתות.
היד תפסה בי.
לחצה על הגרון, הציפורניים המעוקלות חפרו בבשר והפריעו את
נשימתי שכבר לא כל כך סדירה. שיעול חד קרע את ריאותיי ודם טפטף
לכוס, מתערבב בתוך מעט התה שנשאר.
דם אדום. דם אדום כמו כלנית פורחת.
צעקותיה המהדהדות של בתי היפה שעוזבת אותי החלו להיטשטש יותר
ויותר. נפלתי לתוך שחור, ודם אדום חנק את גרוני.
בתי עברה, הלכה ממני, וידיים בעלות ציפורניים חדות משכו אותי
למטה.