השם שלה ריצד על המסך. "יערה בלומברג," סתם ככה בפשטות, כאילו
כלום לא קרה; כאילו שהוא בשלו והיא בשלה, ושהוא לא חשב עליה כל
החודש האחרון; וכאילו השפתיים שלו לא התכווצו וידו המעוגלת לא
רעדה על העכבר כל פעם שהוא ראה את עקבותיה ברשת; וכאילו הוא לא
כתב שמונה מכתבים והחליט ברגע האחרון לא לשלוח אותם כי הוא לא
רצה להידמות לנואש. אבל לא, היא לא יכלה לפתוח איתו בשיחה, כי
זה מתחת לכבודה לתת לו תשובה אם מה שקרה ביניהם השפיע על
הרגשות שלה, כי זה לא משנה כל עוד היא בטיול בחו"ל, וזה לא
משנה כי היא פשוט מקפיאה את היחסים שלה עם מישהו שהיא לא ראתה,
ואז מפשירה אותם שוב כשהיא רואה אותו.
והיא ידעה. היא ידעה שהוא לחוץ ממה שהיא תגיד, וממה שהם יחליטו
לעשות; והיא ידעה שהוא חושב עליה כל יום ותוהה ומתלבט. אז למה
היא סירבה לפתוח איתו בשיחת חולין סתם ככה בדרך אגב? הוא הרגיש
שהוא פספס משהו.
"אריה?"
הוא יכול היה לשמוע את הקול המתוק שלה, את האותיות פורטות
בעדינות על שפתיה, את העיניים שלה, חפצות לתגובתו. וכל מטען
האכזבה שלו שהצטבר במשך חודש, פשוט נמוג כבדרך אגב, כאילו לא
היה מלכתחילה.
"אריה, אתה כאן?" היא שאלה שוב. שיחת חולין, שיחת חולין, הוא
לחש לעצמו בראש, מתפתה לכתוב נאום נאצה. לא, זה לא הזמן עדיין,
אני חייב להיות מנומס. אם אני ארצה להאשים אותה בכל, אני תמיד
אוכל לבחור את העיתוי; אבל זה יהיה חייב להיות דבר מחושב, לא
פזיז ולהוט.
"כן. מה המצב? הרבה זמן לא דיברנו."
"אני יודעת," כתבה יערה. "אני מצטערת אבל באמת שהיה לי הרבה על
הראש; בדיוק הייתה תחרות כוכב נולד אצלנו בבית-הספר, והחליטו
שאני חייבת להיות זו שתלווה בגיטרה את כל הזמרים הנוראיים
האלה."
"וזה אכל לך חודש שלם, שבו לא יכלת לדבר איתי? את יודעת שאני
מחכה, הכדור במגרש שלך." הוא הרגיש את הזעם עולה בו, אבל הוא
ידע שעליו לשלוט בעצמו. במקום לתת מסר של כעס ופגיעה, עדיף
שיפגין כאב ואכזבה. נימוס, נימוס, נימוס. הוא מלמל את המילה
הזאת בראש שלו עוד כמה פעמים בזמן שהיא כתבה את השורה הבאה.
היא הייתה צריכה לכתוב סונטה לשיעור ספרות לפני כחודש, והיא
ביקשה ממנו קצת ייעוץ, בתור "מומחה" לסונטות; אז הוא בילה
יומיים בחיפוש מידע באינטרנט, ושלח לה קישורים לכל מיני אתרים
וספרים, נתן עצות משלו והציע לה לערוך את הסונטה. היא הודתה לו
ולא שלחה לו מאז את הסונטה, למרות שהיא כבר מזמן הגישה אותה
בשיעור ספרות. כשהפנה אליה את העניין, היא התחמקה באלגנטיות
ולא דיברה איתו יותר.
"אריה, על מה אתה מדבר? איזה כדור? אני חייבת לך משהו
ושכחתי?"
"הסונטה." אמר.
"נו דחילק, מה יהיה?! סתם סונטה דפוקה, תשכח ממנה."
והנה היא התחילה שוב. התחמקות אלגנטית, למרות שהיא כתבה לו
בעבר שהיא תשלח לו את השיר. ובאמת שהיה אכפת לו! היא הייתה
מעין הפרוטז'ה הפואטי שלו, והוא היה להוט לקרוא את הסונטה, דבר
שלגיטימי לחלוטין. ובכלל, אם יש לה בעיה בשליחת השיר, למה שהיא
לא תאמר לו את זה?
"יערה, אני לא מבין. אמרת שתשלחי לי אותה לביקורת, או סתם
שאראה, כמו שביקשתי. אני חושב שבתור מישהו שהשקיע יומיים במקום
ללמוד, במחקר אחר מקורות טובים שיעזרו לך בשיעור ספרות, שאם
השיר מספיק פומבי בשביל המורה שלך, אז שאולי גם לי יש איזושהי
זכות לראות אותו. אני יודע שיחסי העבודה שלנו התערערו שנה
שעברה, וזה שהיה לנו סטוץ אולי קצת מעכיר את הפתיחות שלך איתי.
אבל אז את אומרת 'זו סתם סונטה דפוקה', ומנסה להניא אותי
מהעסק. אני מצטער אם פגעתי בך, אבל אני אפילו לא יודע איך
עשיתי את זה (אם עשיתי את זה). את מוכנה להסביר לי מה העניין,
לפחות? כי אני פשוט לא מבין..."
זהו, הוא שחרר את זה וגלל את האבן מעל הבאר. בתחילה הרגיש כמו
יעקב, שהרשים את רחל ביכולתו להגיע למה שליבה חפץ בו - המים
לצאן. הוא והרחל הקטנה שלו... אבל אז הדברים החלו להתבלבל: הוא
לא היה בטוח את מי בדיוק הוא נישק, ואת מי הוא השקה... האם זו
הייתה רחל או הרחלים? האם יצא שכרו בהפסדו או הפסד בשכרו?
ובכלל, הבאר הזו הייתה מלאת טחב, והמים עכורים; האם אלה המים
שהוא באמת חפץ לשתות? האם לכאן הוא באמת רצה להוליך את עדר
ליבו? האם כל המאמץ של הפיסקה האחרונה שהוא כתב, האומץ שהוא
היה חייב לאזור כדי לגלול את האבן מעל ליבו, האם הם היו שווים
את העצבים שלה, או את הבכי שבגינו היא תנתק איתו קשר לעוד
חודש? הוא מייד התחרט על מה שהוא אמר, אבל התנחם בעובדה שהוא
ידע שאם הוא לא היה נפתח בפניה הוא לעולם לא היה סולח לעצמו
שלא פתר את העניין עם יערה... היו עוד מספיק בנות שהוא אכל
לעצמו את הלב כי הוא לא היה מספיק פתוח וכן איתן... המסך
היבהב.
"לעזאזל איתך, אריה! אתה פשוט לא מבין, נכון?"
"לא, יערה, אני לא! זו כביכול הבעיה, אבל את לא מוכנה אפילו
להסביר לי אותה. אז איך אני אמור לפתור את העניין ולתקן את
הפגמים?" לפעמים הוא פשוט לא יכול היה להבין אותה.
"שיהיה. קח את הסונטה הארורה, תקרא אותה, ותחזור אליי כשיהיה
לך משהו חכם לומר. אני לא יכולה לדבר יותר, אני בדמעות. ביי."
היא התנתקה.
עוד חודש של שתיקה; לא היה לו ספק. שלושים יום של כאב, וניסיון
להביו מה קרה פה. הוא פגע בה, איכשהו; הוא הזכיר משהו שהוא לא
היה צריך להזכיר, אבל מה? היא לא הייתה מוכנה להגיד לו אפילו
איפה העניין נעוץ, אז איך בדיוק היא יכולה להאשים אותו כאשר כל
מה שהוא ניסה לעשות זה להבין מה הסיפור? הוא קרא שוב את השיחה
ביניהם; הוא לא היה בוטה או אכזרי, הוא ניסה להיות מבין. מה,
הוא לא בא אליה בכוונות טובות? בניסיון לתקן את 'העוול',
כביכול, שנעשה? הם דיברו לא מעט מאז אותו הלילה שבו הם
התייחדו, ואפילו קצת התגעגעו אליו, הוא חשב; וזה אפילו היה
כאילו שום דבר לא קרה, ולא בגלל שהם שמו טאבו על כל העסק, אלא
פשוט כי הם יכלו לחזור למצב ה'ישן' של שיחות רגילות, בלי
המתיחות העודפת שכל-כך הרבה פעמים מחסלת מערכות יחסים. מה
פתאום היא תופסת עצבים ככה כל פעם שהם מדברים? מילא אם הם היו
מדברים תדיר, אבל עד שיוצא להם? והיא בעצבים? באמת שהוא לא
הבין מה העניין.
הודעת דואר נכנס. מכתב אחד, מיערה. "הסונטה שלך". אריה לחץ על
הקישור ופתח את המכתב.

מדוע לא תצא מתוך ראשי?
סתם כך נתפסת לי במחשבה
כל לילה בשכבי על מטתי.
שליטה ברגשותי כבר לא אמצא.
אני באובססיה, לא באהבה;
בהתמכרות, ולא אוכל לעצור.
כה חזקה היא, שאני עצורה,
משא שמך את עצמותי ישבור.
פחדתי מבדידות, ואחבור
עם אחרים - פן אחשב רק עליך;
אמרתי 'לא אקרב', ולא אזכר
זה הכאב להיות בקרבתך.
אך ממרחק, אחפצך כקרוב,
משום שעלי רחוקים נחשב.