יש כאלה שיאמרו שהיא יכלה להיות יפה לולא כל שכבות האיפור
המכסות את פניה. אבל היא יודעת שזה לא כך. היא יודעת שהאיפור
נועד רק על מנת להסתיר פנים מכוערות, אשר מסתירות נפש. אפילו
יותר מכוערת ומוצלקת מהפנים עצמם.
היא אף פעם לא תחייך, אלה אם כן יש לה סיבה ממש מוצדקת לעשות
את זה. וסיבות כאלה היא לא מוצאת בכל יום.
מדי ערב, היא תעמוד מול המראה שבחדרה, ותביט ארוכות בתוך אותן
עיניים מלאות כיעור.
זה לא ישנה לה אפילו אם תשמע אלפי פעמים ביום כמה היא יפה.
באמת שלא... הרי היא יודעת כמה היא מכוערת.
והתחושה תשאר. היא תשאר גם אחרי שתשב שעות באמבטיה, ותמלא את
המים בשלל צורות, בצבע אדום שיחלש ככל שהמים ימשיכו לזרום.
היא תעמוד שם שעות, מתחת לזרם המים החמים... תנסה לשטוף את
הכאב, הכיעור והלכלוך.
מים חמים. חמים עד כדי כאב.
אבל למה שלא יכאב לה? למה שלא תסבול? אפילו אם זה הסבל הקל
ביותר, מגיע לה.
ואם באמת לחשוב על זה, מי היא בכלל? מסכה של איפור. לא יותר.