כשהיא תמות היא לא רוצה פרחים על הקבר.
היא הייתה רוצה מעטה של קוצים, כדי שאף אחד לא יוכל לבוא
ולהזיל דמעה על עלי כותרת בצבע דם, במחשבה שיכל לקחת חזרה
מילים שפגעו ומעשים ששברו.
כדי שהפרחים שיניחו יקרעו לגזרים, ועלי הכותרת ידממו, רק כדי
שיבינו שכל שלמות יכולה להיהרס באותה דרך שהרסו אותה.
כדי שידעו כמה היא כועסת. כשינסו נואשות להתקרב, אך מאות, אם
לא אלפי קוצים ישספו את גופם, ודמם המושחת יזרום ללא שליטה
ויתייבש על דפנות הקבר האפור שלה.
כדי שתוכל לנוח בשלווה, בידיה שלובות על החזה, מבלי שתחנוני
הכסילים שלהם יפריעו למנוחתה, והבכי שיטלטל את גופה יטעה אותה
ויגרום לה לחשוב שאכפת.
כדי שלא יוכל להניח יד מחוספסת על האבן הקרה, להביט בשמיים
במבט נוגה, ולחשוב שהיא סלחה.