אני נואשת. ברצינות עברה לי המחשבה לפתוח בלוג מקביל ל"כספר"
בישראבלוג.
אני מפחדת. ברצינות עברה לי המחשבה לקפוץ מגשר הראל אל אמצע
כביש 1 בשעת עומס.
אני לבד. ברצינות עברה לי המחשבה להתחיל לשפוך את ליבי בפני
מורה לאלתור שהעביר לי קורס בחצי שנה שעברה.
אני משותקת. ברצינות - עברה לי המחשבה - פשוט ללכת לישון ולסרב
לקום.
אני לא יודעת מה לעשות ואיך להחזיר אותי אליך. אפילו רק לשיחת
חולין קצרה. בכל פעם מחדש אני מגיעה למסקנה שאתה תמיד תיהיה לי
בראש, שלחיים אין טעם בלעדיך. אני מגיעה למסקנה שאם אתה כל כך
שונא אותי ואם הכל כל כך אבוד, אין לי עוד מה לחפש בין החיים.
אני מגיעה למסקנה שעשית נכון כשניתקת איתי קשר. הרי זה ידוע
שאני עושה כל כך הרבה רע, מביאה עליך כאב אחר כאב.
מגיעה למסקנה שאני בכלא שאין באמת דרך לצאת ממנו.
אי פעם עברה לכם המחשבה שאין שום סיבה הגיונית לעצור את מי
שמאבד תקווה, כאדם בוגר ואחראי, שזו רק התעללות להשאיר אותנו
במצב צבירה הנוכחי?