החתול ישב ישיבה זקופה על חומת האבן, שהקיפה את הבניין. הוא
היה די רזה ורובו לבן, אבל היו לו שני כתמים שחורים, אחד על
הסנטר ואחד מתחת לאף, שנראו כמו זקן ושיוו לו מראה רציני
וחשוב. כשעברתי ליד החומה בדרך חזרה מ"מינימרקט האחיות", הוא
הסתכל עלי במבט כל כך נוזף ואסרטיבי, עד שהרגשתי שאין לי
ברירה. עצרתי, הוצאתי מהשקית קוטג', פתחתי והנחתי אותו על גדר
האבן, לפני החתול. החתול רחרח, ועשה תנועה שנראתה כמו עיקום
אף. אבל בסוף הוא הוציא את הלשון הקטנה והורודה שלו והתחיל
ללקק.
עמדתי שם, נשען על החומה, והסתכלתי עליו אוכל את הקוטג'. זה
שימח אותי, לא יודע למה. אולי כי עשיתי משהו טוב. אני לא בן
אדם של חתולים דווקא, בדרך כלל אני מעדיף כלבים. הם יותר
נאמנים. אתה יכול לנחש מה עובר להם בראש. חתולים הם לא צפויים.
אני לא סומך עליהם.
אבל החתול הזה היה אחר. עובדה, כשהוא סיים לאכול, הוא הסתכל
עלי וממש יכולתי להרגיש שהוא אומר לי תודה. אחר כך הוא פתח את
הפה, ויצא לו גרעפץ שלא היה מבייש רוטוויילר בוגר. לא התאפקתי,
וצחקתי. החתול הפנה לעברי מבט זועף. הפסקתי לצחוק, ופניתי חזרה
לכיוון שממנו באתי, ל"מינימרקט האחיות", שתמיד יש שם רק אחות
אחת, זאת עם השיער האדום והסיגריה הנצחית בפה, ולא ברור איפה
האחות השניה. הייתי צריך לקנות עוד קוטג', במקום זה שנתתי
לחתול.
אחרי כמה עשרות מטרים שמתי לב שהחתול הולך אחרי. הסתובבתי
אליו, והוא הסתכל עלי במבטו חמור הסבר. המשכתי ללכת עוד כמה
צעדים, ושוב הסתובבתי, ושוב הוא היה ממש מאחורי. "קישטה!"
אמרתי לו, "לך, לך תאכל קוטג'". אבל החתול לא זז ורק כשהמשכתי
ללכת, הוא המשיך גם. אחרי.
במינימרקט של האחיות שאלתי את האחות היחידה אם היא מכירה את
החתול הזה. החתול ישב בחוץ, ליד המקרר של הגלידות, ואפשר היה
לראות אותו מסתכל עלינו דרך הדלת השקופה. האחות שאפה מהמלבורו
לייט שלה, וקמטים קטנים נקוו לה מסביב לפה:
"מאיפה שאני יכיר?" היא אמרה לי, "חתול מצחיק קצת, מכוער,
לא?".
לא מכוער, חשבתי. פשוט מאוד רציני.
הוא המשיך ללכת אחרי כל הדרך חזרה הביתה. פעם אחת עוד הסתובבתי
אליו וניסיתי להסביר לו שאני בכלל לא אוהב חתולים, אבל הוא לא
התייחס. חשבתי שכשנגיע שוב לחומה שבה נפגשנו, ושגביע הקוטג'
החצי אכול עוד עמד עליה, הוא יעצור. אבל הוא אפילו לא העיף מבט
לעבר הקוטג' והחומה. חתול עקשן, חשבתי, אבל כבר די חיבבתי
אותו.
כשהגענו לבניין הוא נכנס אחרי, עלה אחרי במדרגות, ועמד בסבלנות
לפני הדלת בזמן שנאבקתי עם המנעולים. הסתכלתי עליו והוא הסתכל
עלי חזרה במבט, שאם לא היה נראה כל כך חמור ורציני, ודאי היה
אפשר למצוא בו תחנונים.
"אני מבולגן", אמרתי לו, "ואני אוהב לישון עם מוסיקה, ולאכול
דג מלוח עם בצל, ואני לא רוצה לשמוע אף מילה על הריח שיש לי
מהפה". החתול הנהן. פתחתי לפניו את הדלת ונתתי לו להיכנס
ראשון. כשהוא עבר על פני, היה נדמה לי שהוא מפליץ.