אני חושבת שכשאמרת לי שאתה מאושר שיקרת, וכשאמרת לי שאתה אוהב
אותי שיקרת.
למה לכל הרוחות שיקרת? מה עשיתי רע שהייתי צריכה לסבול את כל
השקרים האלה?
אהבתי, הקשבתי, הבנתי, את כולך הבנתי. את זה שבכל יום שישי אתה
חייב להיות עם חברים שלך כי אתה פשוט חייב. אז אנחנו נפגשים כל
יום חמישי, למרות שלמחרת תמיד יש לי שעת מגמה בבית ספר.
אבל זה לא הפריע לי מעולם, כי אני כל כך אוהבת אותך ורק חיכיתי
לרגע שבו אראה אותך ולא תצטרך להסתתר מהאנשים שמסביבך כדי לגעת
בי, לנשק אותי.
אני לא מבינה גם למה הסתתרת. אני מעולם לא הבכתי אותך, אני
סחפתי אותך, אני הייתי איתך.
לא באמת רצית אותי, אז למה גרמת לי לחשוב שאתה אוהב אותי?
ועכשיו שאני פה במה זה עוזר? אני עדיין אוהבת, ואני עדיין
חושבת עליך ואתה כבר לא. אני לא מעניינת אותך.
תפסיק כבר לשתוק, אני לא יכולה לשמוע את השתיקה הזאת יותר,
השתיקה המעיקה הזאת.
יש לך כל כך הרבה דברים להגיד לי. למה אתה לא אומר לי שאתה
אוהב אותי? שאתה לא מפסיק לחשוב עליי? שאתה חרא קטן ושאתה
מצטער ושתבכה ותחננן ותרד על הברכיים? שאתה מבטיח לחזור ולא
לעזוב אותי לעולם?
אני רק רוצה לנשום אותך ולהרגיש אותך, לשמוע את הבעיות שלך,
להיות שלך. אני לא יכולה יותר, אני חצי בן אדם ואתה החצי השני
שלי, אני חייבת שתשלים אותי. אני מתחננת, אני מתרוקנת, אני לא
מרגישה יותר, חסמת את הלב שלי ואף אחד לא מצליח להיכנס אליו,
הפכתי לבחורה מרירה שלא מסתכלת לצדדים ומסתכלת רק על עצמה.
תבוא, תשנה אותי כמו שהיית תמיד עושה, תעשה לי טוב כי זה מה
שהפך אותך לאהוב שלי. כי עשית לי כל כך הרבה טוב.
אבל עכשיו אני מבינה ששיקרת. אחרת איך זה קרה? איך עשית לי את
זה? איך היו לך את הכוחות ואת הרגשות? אתה בן אדם בכלל? היית
חייב לעזוב אותי, את כולנו, את המשפחה והחברים.
ועכשיו אני לא מפסיקה לבוא בלילות ולהסתכל לשמיים לפני שאני
מניחה את הפרחים ושואלת את עצמי מה עשיתי רע שעזבת? זה היה
באשמתי? אני כל כך מצטערת אם כן, אני נוראית אני יודעת. ואתה
כמו תמיד שותק את השתיקה המעיקה שאני כבר לא יכולה לשמוע.
רק תגיד שזה בצחוק ושאתה כבר חוזר.