תמיד אותו מבט
תמיד שנינו מחייכים
אבל אתם טועים
אנחנו לא מאושרים
וכל פעם שהייתי חוזרת
כל הרגשה מוכרת
וזיכרון של מבטים
מהצד נראינו כל כך מאושרים
ותמיד הוא חייך
ועיניו היו שמחות
וגם אני הייתי מחייכת
ממאמץ שלא לבכות
הכול כדי שימשיך לאהוב,
מפחדת שאם אפסיק הוא עלול לעזוב
לא רציתי לנסות, פחדתי שילך
לא רציתי שיגיד 'זה בגללך'
תמיד בכיתי כשחזרתי
והוא חשב שאני מאושרת
לא רציתי שידעו מה שעברתי
בתוכי על כל שנייה אתו אני מצטערת
כל זיכרון קטן שעולה
מעלה אתו בחילה
אני אוהבת אותו, זה מעולה...
אבל אני? אני מגעילה!
הוא בסיוטים, הפסקתי לחלום
כשהוא לידי, מדמעות אי אפשר לנשום
והוא תמיד גורם לי לבכות
ואני תוהה, בכל אהבה צריך דמעות? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.