`גלעד שליט, מחכים לך בבית`. את המשפט הזה כתבנו מעל הציורים.
הבית הזה מסמל משפחה שלמה, משפחת שליט,משפחת `מצפה הילה`,
משפחת ארץ ישראל. באותן דקות של ציור השלט חשבנו שזה סתם שלט
שיודבק בכניסה לישוב, למשך שבוע, וכמובן יורד משם כי גלעד שלנו
ישוב ולא נצטרך לחכות עוד.

מי העלה בדעתו שאותו משפט יהפוך לסמל לאומי, סמל של יאוש,
תקווה, אכזבה, אופטימיות, וציפייה אחת גדולה.

ציפייה שיחזור במהרה.
כי אנחנו מחכים לו כאן, עם ספל שוקו חם בחורף הקר ובשלג הלבן
המכסה את הישוב. שלג לבן וטהור, כמו גלעד.

אנחנו מחכים לו כאן ,עם תפוח בדבש בסתיו הנעים יחד עם השלכת.
כלולנו פותחים שנה חדשה בתפילות שהשנה נראה את גלעד במפתן
הדלת.

אנחנו מחכים לו כאן, באביב הפורח. אלפי פרחים צבעוניים מקשטים
את האיזור, ממלאים את ליבנו בתקווה שגלעד ישוב.

וגם חיכינו לו בקיץ. בתל-אביב בסוף אוגוסט 06, בעצרת הראשונה
לשחרור החטופים. קיווינו שתהיה האחרונה.

בעצרת השתתפו אלפי אנשים, אלפי תומכים, אלפים שלא נתנו לאדישות
להרוג אותם. בעצרת השתתף גם ילד קטן, שעולה לכיתה א`.

אלפי אנשים, כיכר אחת, ילד קטן. הוא הלך לאיבוד שם. אימו
מתרוצצת הלוך ושוב, מבררת, שואלת, מחפשת אחר בנה הקטן שנמצא
רחוק מעינייה. לאחר כ-10 דקות מורטות עצבים, הוא נמצא משוטט
בכיכר.

חיבוק אם, דמעות קטנות.

אבל מה זה 10 דקות, לעומת שנה ו-4 חודשים?

מה זה ללכת לאיבוד בכיכר קטנה על שם יצחק רבין, לעומת ללכת
לאיבוד אי-שם בעזה הגדולה?

מה זה חיבוק אם ודמעות קטנות, לעומת אם שאין לה אפשרות לחבק את
בנה, ואלפי דמעות, דמעות גדולות?

עכשיו אני שוב כאן, לקראת בוא החורף השני בלי גלעד. מצטיידת
בתקוות חדשות, ציפיות מעטות מהממשלה, ושני ספלי שוקו חם. אחד
בשביל גלעד.

אולי באביב, בשעת לילה מאוחרת יחד עם אליהו הנביא, הוא יכנס
במפתן הדלת, ישתה את ספל השוקו, וישוב אל חיקה של אימו.

חיבוק אם, דמעות קטנות, תקוות גדולות.

גלעד שליט, אהוד גולדווסר, אלדד רגב - מחכים לכם בבית.