New Stage - Go To Main Page

תמרה הכהן
/
פלאפל ויותר מדי טחינה

אז סתם אתה יושב לך לבד, אוכל פלאפל עם יותר מדי טחינה ועוברות
לך מול העיניים לפחות שלוש בנות שאם לא היית ביישן היית קונה
לכל אחת ורד לבן. אבל אתה ביישן, אז אתה מסתבך עם הסוף של
הפלאפל, כי הפיתה כבר קרועה לגמרי מרוב טחינה ולא רואה שאחת
מהבנות הגניבה אליך מבט.
וככה אתה מבזבז את החיים, יושב לאכול פלאפל כשכל הבנות היפות
נמצאות מהצד השני של הזגוגית, עד שסבתא שלך מתעקשת להכיר לך
איזו נכדה של מישהי אחרת מהחברות שלה. ואתה אומר לה לעזוב, אבל
שוקע בפנטזיות על נערת חלומותיך, כאילו שאתה חי באיזו קומדיה
רומנטית והתפנית בעלילה רק מחכה לך שתתעשת. וחבר שלך מהצבא,
שאוכל איתך פלאפל ביום שישי, אומר לך שאתה מגה-טמבל והוא לא
מבין מה אכפת לך לפגוש ת'בחורה ומקסימום זה לא ילך.
אז אתה מתקשר לסבתא, שואל אם היא הכינה חריימה וקופץ לבקר. היא
נותנת לך נשיקה וצלחת ואתה שואל אותה אם ההיא עדיין פנויה,
והסבתא שלך כבר מתקשרת, אולי לארגן צלם, אתה כבר לא בטוח. תוך
חצי שעה כבר יש לך דייט עם אחת שלומדת משפטים ואין לה חסרונות
בכלל.
ואחרי זה, כשאתה כבר במקלחת, אתה שואל את עצמך בשביל מה היית
צריך את הבלאגן הזה ואתה כמעט מתקשר לבחורה ההיא, ואומר לה
סליחה, אבל לא מתאים לך כל הבלאגן הזה, אבל אז אתה נזכר בחבר
שלך מהצבא, ואתה בטוח שתצטרך לתת לו דין וחשבון ביום שישי הבא,
אז אתה לא מתקשר.

אתה מוצא את עצמך לבוש יפה באמצע השבוע, מחזיק ורד לבן, תמיד
לבן כי אדום זה צבע של דם, ומחכה לבליינד דייט הראשון שלך.
והיא מגיעה, לוחצת לך את היד ולא מסתכלת לך בעיניים, בטח כי
היא מתביישת. היא נראית סבבה, אתה מציין לעצמך בראש ונזכר
שסבתא הבטיחה שהיא הבחורה הכי יפה בכפר סבא וכבר אז זה היה
נשמע לך מוגזם. והמלצר מביא תפריטים והשיחה בקושי ממריאה ואתה
מת לומר משהו חכם או מצחיק וכלום לא יוצא אז בסוף אתה מוציא
כרטיס אשראי ומשאיר טיפ סביר ומקפיץ אותה הביתה. אתה זוכר שזו
לא קומדיה רומנטית אז אתה לא מסתכל עליה כשהיא הולכת או מלווה
אותה לדלת, רק מקפיץ ויודע שזו הפעם האחרונה שאתה נתקל בה.

אז ביום שישי אתה מספר את זה להוא מהצבא, אבל היום התחשק לכם
פיצה על החוף והוא צוחק עליך שאתה הבחור הכי טמבל ברדיוס של
קילומטר וזה כולל את הפוסטמה שמכרה את הפיצות, אז מצבך בכי רע.
והחבר שלך אומר לך שהיא בטח עדיין יושבת ליד הטלפון שלה ומחכה
לך, אז אתה מחליט להתקשר.
והיא עונה, ואתה שומע שהיא מחייכת, ואתה מחייך בהקלה, מדבר
קצת, מתעניין ואתה מוצא את עצמך שוב עם דייט. והפעם כבר יותר
טוב ואפילו כיף לך ואתה אומר דברים מצחיקים ואתה מקפיץ אותה
הביתה ומרשה לעצמך להסתכל, כי החיים לפעמים זה כמו קומדיה
רומנטית.

ואתה מוצא את עצמך אחרי חודשיים כבר לא מחפש בנות שעוברות ליד
הפלאפל. בכלל, אתה כבר לא אוכל פלאפל, אתה יושב איתה באיזה בית
קפה פלצני אוכל סנדוויץ' צועני ושותה קפה הפוך. ואתה מרגיש
כאילו יושבת מולך הבחורה הכי יפה בכפר סבא ואתה מאושר עד הגג
כי מצאת. פשוט מצאת.
והשגרה שלך ממשיכה: חריימה אצל סבתא, בית קפה פלצני, פלאפל
ביום שישי, הבחורה הכי יפה בארץ בכל זמן אחר. ואתה עדיין
מאושר.
אבל אתה מפחד, תמיד מפחד. מפחד שהיא תבין שהיא הכי יפה בעולם
ותלך לחפש לעצמה אחד אחר. מפחד שהיא לא תשים לב כשהיא חוצה את
הכביש. מפחד שהיא לא תמצא עבודה, שלא תהיה לך עצובה פתאום, או
מתוסכלת. מפחד כל הזמן.

ויום אחד אתה מוצא את עצמך מתחת לפיסת בד לבנה, עם עניבה חונקת
וטבעת שמזיעה לך ביד כי אתה לא מפסיק להחזיק אותה חזק. ואתה
רוצה להגיד לה דברים באוזן אבל אתה מוקף דודות מחייכות ועד שיש
לכם זמן לבד, אתה כבר שוכח.
וזה שוב שגרה כי כבר יש לך ילד אז אתה הולך איתו לים ביום שישי
ובונה ארמונות ונותן לו לאכול במבה. ואתה חוזר הביתה והופ,
למקלחת, כי צריך להוציא את החול מהאוזניים.
ויש לך משכנתא וחברים עם ילדים ואישה שאתה אוהב וילד שאתה
אוהב. ואתה עדיין מפחד.
ולפעמים, במקלחת, אתה שואל את עצמך מתי זה יגמר ואתה מתקשר
לחבר מהצבא, שמזמן לא ישבתם לאכול פלאפל ביום שישי ומספר לו.
הוא מסתלבט עליך קצת אבל אחר כך אומר שגם הוא מפחד לפעמים
ושאולי בא לך פלאפל.

אתה כבר ילד גדול, אתה לוחש לעצמך במקלחת אחרת. ובלילה כשחשוך
ולא מפסיקים לדבר למרות שכבר מתים מעייפות, היא אומרת לך שחלאס
כבר, שתיקח את עצמך בידיים. אז אתה לוקח, והולך לאיש זר ומספר
לו והוא אומר לך את האמת ואז אתה מבין שכולם מפחדים אבל הם
מפחדים בשקט ורק אתה מפחד בקול. ואתה מחליט שקצת שקט לא יכול
להזיק ובמקום להבין היא בוכה בהיסטריה ואז אתה נזכר במה שרצית
פעם להגיד ואתה מספר והיא מחייכת קצת, אז אתה מחייך הרבה אבל
בכל זאת נוסע.
אתה נוסע ורואה דברים ופוגש אנשים אבל עדיין לא מפסיק לחשוב
במקלחת עד שנגמרים המים החמים ורק כשאתה מתקשר אליה לשאול אם
הכל טוב. אתה רגוע.
ואז נמאס לך. באמת שנמאס. ואתה חוזר אליה בטיסה הראשונה והיא
מחייכת ואומרת שהיא ידעה שתחזור תוך שבועיים כמו ט'טלה קטן
ואתה מחבק אותה ומחבק את עצמך ומחליט שאתה קצת הלכת לאיבוד
בזוגיות שלך והנה הזדמנות לחזור לפלאפל של יום שישי וממילא אתה
לא אוהב רביולי.
ופתאום הכל מול העיניים, פתאום אתה באמת מגה-טמבל. אז אתה בונה
לך חיים משלך ומפסיק לחיות אנשים אחרים ואז אתה יושב לך לבד,
אבל לא סתם לבד, ואוכל פלאפל עם יותר מדי טחינה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 15/11/08 2:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמרה הכהן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה