הם רבו. היא הסתלקה במהירות. נעלי העקב עיכבו אותה מלהסתלק מהר
יותר. הוא התבונן בה עוזבת. לא היה לו רגש כלפיה, הוא התפלא
לראות שאפילו סצנה כל כך סוערת ודרמטית לא עוררה בו שום רצון
להחזיר אותה. לא חלפו בדמיונו אפילו חזיונות שהיא לא תוכל
לעזבו, תפנה ותרוץ לאחור, תבכה, תתחנן, תגיד שטויות שאין לה
חיים בלעדיו, לא שום דבר כזה לא חלף במחשבותיו.
גיחך לעצמו, הסרטים, הסרטים שאנו רואים, מה אנחנו מצפים
ממצבים.
המראה לעיניו היה עלוב ביותר, היא ניסתה לרוץ, הליכתה היתה
נמהרת, לא יציבה והיה מושקע בה מאמץ רב. התרחקות המגושמת שלה
היתה יותר מביכה מאשר מעוררת רחמים. הוא חש הקלה שאין לו יותר
שום קשר לאישה הזאת. מה בכלל עד עכשיו עשה בסביבת יצור חסר חן
זה.
הוא היה שקוע במחשבותיו למשך כמה שניות. לא הרגיש שהסיר ממנה
מבט, אך לפתע גילה שהיא נפלה, היא נחה על המדרכה.
ראה את נעלי הלקה האדומות בוהקות תחת מכנסיה. פרץ בו רגש חמלה,
לרוץ לעזור לה להתרומם, אך לא עשה זאת. היא קמה, התחילה ללכת
לאט, תוך כדי צליעה, הלכה לאט, פנתה במורד הרחוב ונעלמה.
הוא נכנס לבית ברגשות מעורבים, כעס, הקלה, התיישב ושקע בכורסא.
הרגש העיקרי היה עצב, זה היה עצב.
מיהר לשכוח אותה, היא נמחקה מזיכרונו, רק הזיכרון של נעלי העקב
נחרט באופן מוזר בזיכרונו.  נעליים ללא הבעלים, אין שום זכר
לדמות.
זכה לפגוש אותן, היא חצתה כביש, לא ראה את פניה, היתה לה הליכה
חיננית ביותר, מהירה, תוך כדי דילוגים קלים. סיימה לחצות את
הכביש ונכנסה לבית מאפה. נעלמה, לא רואים יותר.
הקלילות שלה הותירה אותו עם רצון לחייך, אך החיוך לא יצא,
התחושה כבר היתה מוכרת.