הים כבר לא עושה לי כלום,
מים מלוחים רק מזכירים לי את המוות.

מי אני שאחליט, באיזה צד לחיות,
הרי אדם הוא רק אדם.
ואני - קצת פחות.

כשאני מנסה להבין למה הפחד משתק,
הוא תוקף שוב, ונרגע.
הצער כבר לא אויב
והדם מותז על הקירות,
בשורות דקות דקות, ארוכות ארוכות.

אז זורקים אותי לים,
כשהמשאבה עוד מתאמצת.
כאילו משתיקים שעון מעצבן,
שמעיר משינה שברחנו אליה.

נשטפת עם הגלים,
האדוות הקטנות מלטפות אותי.
הרוח מרווה צימאוני לשקט.
ורק הים לא מעורר בי דבר.