את מחייכת, מוכנה לפעולה.
אני עומד איתן מולך, נכון לכל כאב.
את מסירה את המעטה  ומותירה אותי עירום.
טיפה מלוחה מבצבצת בזוית עינך הנעוצה בי,
ואני לא מתבייש, משתוקק לחלוק עמך את הכמוסים שברזיי.
את מסירה שכבה מנשמתי.
עינייך בורקות, נוכחותך מתעצמת, ואני הולך ומתכווץ למולה.
כחולה רוח שבוי בעוצמת קסמן של הדמעות הזוחלות על  לחייך,
אני חושף מולך רובד נוסף.

מעטה המגננה המתפרק שלי נתון בידייך, מסור לסקרנותך.
את עוצמת עיניים כמתפללת, כשרה שיר קינה
כשאת מלטפת ממני את השכבה האחרונה.
ואני נותר כלא כלום, ובו בזמן מקיף את הוויתך.
ואת בוכה
דמעות אמיתיות, דמעות שאיש מלבדי ל'א זכה לשאוב מעינייך.


ולפתע, כמקיצה מחלום בלהות  את מתעשתת.  מבינה  שאין פנים תחת
המסיכה.
מבטך המשתאה מחמיץ מעומק האכזבה.
נשימתי נעצרת, עינייך קופאות
ובהינף סכין קר את קוצצת את נשמתי.

את פולטת נשיפת הקלה, אולם לשאיפתך חודר ניחוחי שעוד לא עזב את
החדר.
רוחי מהדהדת בחלל,מסמנת לכל חושייך שהגיע הזמן. .
את כבר לא בוכה, רק אוספת בדממה את רסיסיי הרטובים, צורתם מעשה
אמנותו של הלהב,
ומניחה אותם, כעטופים בתכריכים,
עם כל האחרים.


שלך,


הבצל.