הוא תמיד מגיע בלילה, כשאתה לא מוכן. אורב, מצפה, מתכנן, הוא
מזנק עליך כמו תן מורעב מתוך החשכה, ואתה, תמים, מסתובב בבעתה
ומייחל לראות את פני אהובתך. הפנים המנחמות, השפתיים הדקות
שכמעט נשלפו מציור של אומן, העיניים המלטפות שיהיו בצבע חום
דבש בעלטה השוררת בחדר, אותן עיניים ששינו את צבען ברגע שפגעה
בהן קרן שמש של בוקר לירוק אפור. אותן עיניים קסומות, הנתונות
במסגרת של משקפיים דקות, שכל כך מחמיאות לה, אלוהים אילו היא
רק הייתה יודעת כמה הן מחמיאות לה, אותן עיניים נוגות
מתפוגגות, ודמותה מתעטפת בערפילים עד שכל מה שנותר זה - הוא.
בלילות הראשונים אתה משיב מלחמה, מזוין מכף רגל ועד ראש
באהבתה, אתה עט עליו. כאריה אתה נלחם חמוש בחיוכה המסנוור,
במבטה שאת עיניך אינך מצליח להתיק ממנו, בריחה המשכר שעוטף את
כולך ונושא אותך הרחק משם, אליה, לחיבוקה החם, לזרועותיה
הדקיקות, הצחורות, שלמרות משקלן המועט אתה יודע שהן לעולם לא
יעזבו, לעולם לא ייתנו לך ליפול. והוא, חוזר למאורתו, פצוע
ושותת דם, מוכה וחבול, מחכה להזדמנות הבאה, לחשכה הבאה, ללילות
הבודדים.
כמה היא יפה, אלוהים! כל כך זכה וטהורה, אך משוחררת ומפולפלת,
מנוגדת ומושלמת. אתה רואה אותה בדמיונך רוקדת סביבך מפזזת לקול
המוזיקה שמעולם לא הצלחת לשמוע, לא משנה כמה ניסית. שמלתה,
שמלת קיץ לבנה שלוחשת אהבה. אתה מהופנט, אבוד, השמלה טופחת
קלות על ירכה, חציה מסתירה חציה מזמינה. כל כולך משווע לשלוח
יד לאחוז בה, לתפוס בה, לשאת אותה הרחק מכאן למקום שתוכל להיות
עמה בלי עכבות, רק אתה, היא והשמלה.
כשהחיזיון נמוג אתה ממשיך לומר לעצמך - "היא שלי". את גופה
העדין ונשמתה השקטה קיבלתי אני! מבין כולם אני זכיתי בפרס הזה,
פרס שלא יסולא מפז, פרס שאי אפשר למדוד אותו באמצעים חומריים.
כמו שאי אפשר למדוד את מידת אושרו של אדם, כך בלתי ניתן למדוד
את מידת האושר שניתן לי מהגוף העדין והנשמה השקטה הזאת.  
הוא חוזר. הוא תמיד חוזר, מחכה לרגע, לשבריר השנייה בו ההגנות
ייפלו, לדקה שבה לא תעמוד על המשמר יותר. הוא מלווה תמיד בפחד,
בבדידות ובחיוך שלה. הלילה מעצים אותו, המיטה הריקה והקרה היא
כמו סטירת לחי מצלצלת לחיזיון שלך עליה, המצעים הסתורים, השקט.
השקט והחיוך שלה הם הנוראיים בכליו, השקט מתגנב ושותל מחשבות
בחלקו האפל של ראשך, משתמש בחיוך, בחיוך המדהים שלה שאין שני
לו, משתמש בו כנגדך. מסית אותו בך. משלח אותו בך, כל נגיעה שלו
היא צריבה בבשרך הפגוע, הדואב. אתה משיב מלחמה, כטרף הנלכד
בפינה, אתה נלחם בכל כוחך, שורט, נושך, מתפרע. אלוהים כמה אתה
מתפרע, על מנת לא ליפול, לא לתת לו לנצח, לא לתת לו לגרור אותך
לתהום.
אתה נלחם כי היא שווה את זה, אתה יודע שהיא שווה את זה, כל
עצם, וריד ועורק בגופך יודעים שהיא שווה את זה.

אבל אלוהים, זה כל כך קשה.