אל הבית שלי הגעתי אחרי הצהריים. הבית! ארץ האפשרויות הבלתי
מוגבלות! שום דבר לא יפריע את שלוותי במקום הזה. בדיוק עמדתי
להכריע בדילמה המורכבת שבין עילפון זמני במיטה לבין השתרעות
מנוונת מול המרקע כשלפתע זה התחיל - התחקור. איך פה ואיך שם,
ומה איתו, וכמה זמן,ומה היה ואיך הצינון? והמורל - הוא גבוה?
אני לא אתלונן. הורים מתחילים בנקודת פתיחה של כוונות טובות.
בסך הכל, הם רק רוצים שיהיה לי טוב. אבל אם זה לא טוב - אז
לעזוב. כי "תסלחי לי, בשביל מה אנחנו צריכים את הכאב ראש הזה?"
הם שואלים בלשון רבים, מכניסים את עצמם לנעליים שלי. וכאן
מתחילה המלחמה. כי איך מסבירים את ההתעקשות שלי להישאר בתפקיד
קרבי כשכל עיוור יכול לראות עליי מקילומטרים סממנים של מי שלא
רוצה להיות שם, כשגם ככה אף אחד לא מצפה ממשתייכי המין הנשי
להימצא במקום גברי שכזה? ואז, להפתעתי הגמורה, מצאתי את עצמי
הופכת מפציפיסטית באריזת חיילת שבטקס ההשבעה שלה לשמירת אמונים
למדינה דילגה בהפגנתיות על החלק שבו מתחייבים בהן צדק להקריב
את החיים למען הגנת המולדת, ששואלת את עצמה יום-יום אם היא
באמת תשתמש בנשק אם תצטרך,ואם כבר תשתמש אז אם תצליח לחיות עם
עצמה אחרי זה, ואם שימוש בנשק זה באמת מה שצריך לעשות אז אולי
כדאי בכלל לקפל את הבאסטה ולחזור לתפוצות, לפטריוטית נחושה
המטיפה לציונות, לגיוס וללקיחת אחריות. פתאום זה נורא ברור למה
זה חשוב, ושאם לא אני אז מי, כי משהו חייב להצדיק את זה שאני
שם. משהו חייב להצדיק את זה שאני מתאמצת להיות שם. ומשהו
בהחלט חייב להצדיק את זה שמרגיז אותי לשמוע אותם אומרים לי
לעזוב את זה, למרות שזה
בדיוק מה שאני
רוצה לעשות. ואם כבר
יורד פה גשם של אסימונים, אז זה היה השלב שבו הבנתי שלמרבה
האירוניה כשאני סוף -סוף מצליחה להיות לוחמת מכף רגל ועד
ראש,זה רק כשאני בבית. יש סיכוי שאיינשטיין בכל זאת צדק בקשר
לדבר או שניים. אולי באמת הכל יחסי.
הרגשתי מבולבלת. אני צריכה לחשוב, חשבתי. אבל כשחושבים על זה
שצריך לחשוב זה בדרך כלל אומר שלא מצליחים לחשוב. אז החלטתי
לצאת לסיבוב בחוץ. יש משהו בהליכה ממושכת ללא יעד מוגדר שמאפשר
לשקוע במחשבות בלי הרבה הסחות דעת. בחוץ כבר היה חושך. התחלתי
פוסעת במורד הרחוב עם כיוון כללי - אל הים, עם גמישות אפשרית
לסטייה ספונטנית מהמסלול. לא הצלחתי להבין את עצמי יותר. פתאום
נעשיתי מוטרדת ממש מהעתיד הקרוב. מה יקרה ביום ראשון, כשאצטרך
לחזור? איך אני יכולה לחזור לשם, כשזה יוצר בי דיכאון כל כך
עמוק? אני כל כך לא רוצה להיות שם, עד כדי להעדיף מבחר מגוון
של מכאובים פיזיים כגון שבר ברגל, צניחת רחם או תאונת דרכים על
פני לחזור למקום הנורא הזה. אבל איך אני יכולה שלא לחזור לשם,
כשכרגע דחקתי את עצמי לפינת החובה הלאומית לעיני ההורים שלי,
ועכשיו כשחובת ההוכחה עליי, זהו רגע ממש גרוע להתקפל בו? הייתי
כל כך שקועה בעצמי עד שנדרש ממנה לחצות את הכביש ולהיעמד מולי
כדי שאבחין בה. "את ממש חירשת. קראתי לך איזה חמש פעמים" אמרה
אור, שלמדה איתי בכיתה בתיכון. "אני קצת מעופפת", אמרתי לה
בחיוך נבוך. "מה שלומך?" שאלנו בעניין רב ביחד. כנהוג במפגש
חברותי בלתי מתוכנן עם אדם מוכר שלא פגשנו זה זמן מה,אחרי
שפטפטנו על הא ועל דא, התעדכנו בקצרה אחת במעשיה של השנייה.
"לוחמת! באמת? וואו! כל הכבוד!", היא זרקה בהתלהבות. איזה כבוד
ואיזה נעליים, חשבתי. זה עודד אותי קצת, להרגיש שאני מוערכת,
אבל הרגשתי קצת כמו מתחזה. כאילו אני עובדת עליה ועליי כשאני
קוראת לעצמי לוחמת בלי להוסיף לתיאור הזה איזו כוכבית של
הסתייגות. "נו, ואת מרוצה?" איך בכלל עונים על השאלה הזאת? אם
היא רק הייתה יודעת שברגעים אלה ממש נרקמת במוחי תוכנית בריחה
שתוציא אותי מהבוץ שהכנסתי את עצמי אליו בטעות הגדולה של
חיי...אבל כנהוג במפגש חברותי בלתי מתוכנן עם אדם מוכר שלא
פגשנו זה זמן מה, זה לא בדיוק המקום לפתוח דברים כאלה. אז
אמרתי שבערך, ושזה מורכב, ונפרדנו לשלום. היא חצתה את הכביש
בחזרה, ואני המשכתי בדרכי. ומהרגע שחזרתי לשקוע בעצמי התחלתי
לגבש תוכנית. הגיע הזמן להגיד שהמים הגיעו עד נפש, גם במחיר של
לשבת בארוחת הבוקר של יום ראשון ולאכול לצד דגנים גם את הכובע.
זה בטוח לא הולך להיות קל, אז החלטתי שכדאי לשתף את רועי בכל
זה כדי למצוא קצת תמיכה. רועי גר לא רחוק, והוא אמר שיתפנה
בעוד שעה. הכרזתי על שינוי במסלול והתחלתי ללכת לכיוון נקודת
המפגש הקבועה שלנו.
רועי הגיע קצת אחריי. הוא ניתר והתיישב לידי על חומת הבטון
שמול הפארק. "אז מה העניין?" הוא שאל. סיפרתי לו את קורות חיי
בשעות האחרונות, וקינחתי בהחלטה החדשה. "אני לא רוצה לחזור.
זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מרגישה בצורה מובהקת שזה משהו
שאני צריכה להפסיק לנסות לעשות. מעולם לא הרגשתי שאני כל כך לא
רוצה לעשות משהו, ונראה לי שאם הגעתי להרגשה הזאת, אז הגיע
הזמן להגיד שמספיק." וכשאמרתי את זה פתאום הרגשתי את כל הקושי
של החוויה הזאת. הכל עלה לי למעלה, כמו בחילה. פתאום כעסתי על
זה שבאשמת מישהו הייתי צריכה לעבור את כל הסבל הזה. התחלתי
לבכות. אבל רועי לא ניסה להרגיע אותי. "ומה שונה בך, לדעתך,
משאר האנשים שאיתנו וקשה להם?" הוא שאל בשקט. "מה זאת אומרת?"
התרגזתי נורא. יכול להיות שהוא מטיל ספק בזה שהקושי שלי הוא
בלתי נסבל? "אני חושב שיש הרבה אנשים סביבך ששואלים את עצמם את
אותן השאלות ומתמודדים עם אותם הדברים. אבל למה אצלך זה כל כך
בלתי אפשרי?" לא האמנתי למשמע אוזניי. "כי אני פשוט לא
מסוגלת!" צעקתי עליו תוך כדי בכי היסטרי. איך הוא לא מבין? "את
לא רואה שכולנו מתמודדים עם אותו הדבר? וחוץ מזה - את רוצה
להפיל את האחריות הזאת על איזה מישהו אחר שאין לו שיקול דעת
כמו שלך ושלא חושב על כל הדברים שאת חושבת עליהם? את מעדיפה
שזה מי שישמור על המדינה שלך? אז אני לא. אין ברירה, זאת החובה
שלך כמו שזאת החובה שלי, וזה ממש לא בסדר שאת חושבת על להפיל
אותה על מישהו אחר." עכשיו כבר רציתי להתפוצץ. היה לו מן טון
כזה, מאשים.במקום לתמוך בי הוא מטיח בי חוסר אחריות. הרגשתי
כאילו אכפת לו מהמדינה יותר משאכפת לו ממני. אתה פשוט לא מבין!
אני לא כולם ואני לא מסוגלת! פשוט לא מסוגלת! למה אתה לא יכול
לקבל את זה?! - יכולתי בקלות לצרוח עליו. זה אפילו היה הדבר
המתבקש לעשות. אבל משהו עצר אותי. משהו בזה שלא היו לי תשובות
לשאלות שלו עצר אותי מלשחרר עליו כעס משולח רסן. מה באמת מפריד
בין היכולת שלו ליכולת שלי להיות חלק במציאות הזאת? נעשיתי
לחוצה. העקשנות האדישה הגובלת בלהיות לא חברית של רועי בערה בי
ורציתי כל כך שהוא יטעה; שאני אהיה הצודקת והוא יהיה זה שלא
מבין. אבל הוא צדק, או לפחות חלקית. לא היה שום הבדל ביכולות
ובמסוגלות שלנו. ובכל זאת, הקושי שלי לבחור בצורה אמיתית להיות
שם, שפגש את הקלילות היחסית שנכחה בקרב הבחירות של אחרים היווה
הגדרה חדשה ומדויקת למילה תסכול. רועי וכל השאר הצליחו לראות
את הדברים בצורה רחבה, מעבר לעצמם, בעוד שאני רק הצלחתי להרגיש
כמה אני לא רוצה. אבל האם זאת עילה מספיקה כדי לעזוב את כל זה,
להטיח בכולם שהם לא מבינים, לקום וללכת ולהגיד תודה - אבל לא
תודה? כל המחשבות האלה הרכיבו שתיקה ארוכה ורועמת בשיחה. שתיקה
ובכי. ובשלב מסוים, כשהבנתי שאני לא רוצה לדבר איתו על שום דבר
מהן כרגע, ולמעשה, התחשק לי שלא לדבר איתו יותר לעולם, אמרתי
לו שאין לי כוח יותר ושאני הולכת הביתה. "לילה טוב." הוא אמר
אל הגב המתרחק שלי. לא עניתי. רק המשכתי להתרחק. כל הדרך הביתה
בהיתי בנוף המרצפות האפורות המרכיבות את המדרכה שלצד הכביש,
דואגת להרוות את צימאונן בטיפות עצובות ומלוחות תוצרת עצמית.
הבכי נמשך גם כל אותו הלילה. וגם לחלקים גדולים מהיום שלמחרת.
ובלילה של היום שלמחרת עדיין בכיתי, אבל גם ארגנתי את התיק
הגדול לקראת החזרה לצבא ביום ראשון.
ובאמת חזרתי. זה היה קשה. אבל זה גם היה קל יותר. כי בלילה
ההוא, באיחור של שלושה - ארבעה חודשים, עשיתי את הבחירה שרוב
האנשים עושים לפני שהם מתגייסים - בחרתי להיות שם, על כל מה
שזה אומר. ואחרי כמה ימים גם חזרתי לדבר עם רועי. לקחתי את
השיחה שלנו כהזמנה פתוחה להתחיל להתמודד עם הדברים ביחד.
אמרו לי עליה הרבה דברים, כל אחד מהחוויה שלו, אבל אחד הדברים
החכמים והנכונים שאמרו לי זה שבסוף היא נגמרת. זה לקח לה שישה
חודשים, אבל היא נגמרה בסוף - הטירונות. יש בזה מן הרגשות
המעורבים - כי אני לא יכולה להגיד שאני מתחרטת, כמו גם שאני לא
יכולה להגיד שאני שמחה שהצלחתי לעבור אותה מאחר ואני לא באמת
שמחה שעברתי אותה, אבל היא נגמרה בסוף. נשארתי עם אותן השאלות.
אבל הבנתי גם, שלא לכל השאלות יש תשובות ושגם אם כן, אז הן גם
לא תמיד יבואו לפני שעושים מעשה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.