[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








או: מעשה בטירונות שנמשכה שישה חודשים

חם. עוד רגע וכולנו נמסים, או מתאדים, או לפחות מתייבשים. חם,
אבל בכל זאת רצים הלוך וחזור וחזור והלוך, ושוב. בסוף נעמדים.
הקשב המפקדת הדר! אני יכולה ללכת להקיא? אמרתי ברצינות גמורה,
אפילו שמעולם לא הרגשתי מגוחכת יותר. בחיים לא העליתי על דעתי
שאגיע לסיטואציה שבה אצטרך לבקש רשות לבצע פעולות כאלה, ועוד
לפחד שאולי לא אענה על כך בחיוב, או גרוע מזה - אולי אפילו
איענש על חוצפתי שהניעה אותי לפצות את פי בזמן שהוגדר לדברים
אחרים. המפקדת הדר הסתכלה עכשיו לכיווני, בוחנת את האפשרות
לדחות את הדחף המאוד רצוני ונשלט שלי להקיא לזמן שיראה לה
הגיוני יותר בלו"ז. לבסוף אמרה באי רצון - תזדרזי, ושחררה אותי
ממבטה, מסמנת לי שאפשר לעזוב את הח' המדוגמת שלה עכשיו. רצתי
בשארית כוחותיי לכיוון השירותים, מנסה להבין אם הרצון העז שלי
להקיא את הנשמה מגיע מאזור הקיבה או מאזור הנפש. טיפסתי
במדרגות פנימה. הדלת של ביתן השירותים נטרקה מאחוריי.

ביתן השירותים הוא מעין מבנה דמוי קרוואן בעל דלת ברזל כבדה
בצבע כחול שנוטה להיטרק. בתוך הביתן אפשר למצוא ארבע מקלחות,
כיור ארוך מאוד מרובה ברזים וארבעה תאי שירותים. לכאורה, אין
בו דבר מרגש. עם זאת, כחייל טירון בצבא, רוב היום תידרש לעשות,
לא לעשות, ללבוש, להגיד ולחשוב רק מה שנאמר לך. כך, נזוף
ומבולבל, זז ועושה דברים ברובוטיות, חושב רק על איך תספיק
לעמוד או לא לעמוד בזמן שהוקצב לך לצורך המשימה, דוחק הצידה את
היכולת להתלונן ולכעוס וגם את כל המחשבות שיש לך על החיים עוד
מטרם יום הגיוס, הופך ביתן השירותים לסמל החופש. דקות לא
מוקצבות של זמן מחשבה עצמאי בלבוש מלא, חלקי או בכלל בלעדיו
ויכולת בלתי מוגבלת של תנועה. אלא שכאן, נדמה שמי שנערך לקראת
בואנו לצבא הקדים וחשב על כל זאת מראש ודאג שגם בזמן האינטימי
שלנו עם עצמנו נוכל לעסוק בנושאים המוכתבים על ידיו, ובמה ראוי
יותר לעסוק אם לא באידיאה המשמשת, בכבודה ועצמה, משענת תומכת
לקיומו של הצבא - הלא היא הציונות? על כן, טרח ומילא את הקירות
כולם בכתבות, תמונות וציטוטים בנושא. עליי להודות, אותי זה
מרגיז כל פעם מחדש לחזות בזה. שכן כשסבל שאין לו אשמים הוא
מוטיב חוזר ביום- יום שלי , ושאלות גדולות כמו "למה זה מוכרח
להיות ככה?" ו"למה אני פה?" מרחפות באוויר שכיחות ולא פוגשות
בתשובות הנכונות, נוכחותם החצופה של הרצל, בן גוריון ויאיר
לפיד בפינה האינטימית שלי, הכל כך בטוחה בעצמה ובמטרה, המשטחת
את כל הקשיים שלי בדרך לדבר כל כך מזערי וחסר חשיבות, גורמת לי
לרצות להטיח בהם את האשמה שהחיים שלי יכלו להראות טוב יותר
עכשיו, באוגנדה.

הפעם לא יכולתי להרשות לעצמי לגלוש למחשבות שלא יוצאים מהן.
עמדתי רגע, כאילו מחפשת משהו שיכול לעצור את העולם לרגע. כל כך
לא רציתי לחזור החוצה. זה היה אחד הרגעים שמתחשק לדחוף את הראש
עמוק לתוך הטלויזיה ולשים את החיים בהמתנה ל90 עד 130 דקות,
לשבת חבוקי ידיים אל מול אנשים אחרים שיוצרים ומתמודדים עם
בעיות,  ועם זאת להיות בטוחים שבאמריקה כמו באמריקה - זה גם
יסתיים בטוב. אבל בניגוד לכל השמועות, החיים הם ממש לא סרט.
בייחוד לא החיים האלה. והם גם לא עוברים לי בחיבוק ידיים, או
מסתיימים בטוב, הם בעיקר מסתיימים בבחילה. הורדתי את המים
וניגשתי לכיור לשטוף פנים. מולי ניצבה עייפות מצטברת, שזופה
מהשמש, לבושה במדים. מראה מלבב משהו. מי בכלל המציא את המכשיר
הזה? לא עדיף היה להמציא לוח שתלוי על הקיר ומראה לנו את מי
שאנחנו רוצים להיות, במקום סתם את מי שאנחנו?

יצאתי החוצה. השמש המדברית של העולם שבחוץ חזרה להטיח בי את
קרניה, מבהירה לי שיש לה יכולת להביא אותי לנקודת רתיחה. גררתי
את עצמי בחוסר רצון במורד המדרגות לכיוון שאר המחלקה. הגעתי
בדיוק לשלב שהצורה הגיאומטרית הסימטרית להחריד הופכת ברגע
למשהו בין אנרכיה לאנדרלמוסיה טוטאלית - המשימה ניתנה והשעון
מתקתק - כל אחד עושה את דרכו בריצה לכיוון שונה. בקשות והוראות
נזרקות לאוויר - נשמעות לא נשמעות. היום הוא היום המיוחל -
היום יוצאים הביתה, ולכבודו פותחים בטקס מיוחד הנקרא "קיפול
פלוגה". בטקס קיפול הפלוגה מוכתבות לנו משימות שכוללות סדר
וניקיון שלא בהכרח ישאירו את מקום שהותנו נקי ומסודר, אבל
יבטיחו שכל הפירורים וגרגירי האבק יטוטאו בשלשות מתחת לשטיח.
אך החשוב מכל, המרכיב שהופך את המשימות האלו לטקס הוא הזריזות
שבה הן מתבצעות וההתרגשות האוחזת במשתתפים בהן.

יש להבין, תחילה, כי מושג הזמן בצבא אינו דומה למושג הזמן
הכללי, שכן כל קשר בין אורכו של הזמן במספרים לבין אורכו הממשי
הוא מקרי בהחלט. 5 דקות הן שעה, שעה היא חצי יום, ראשון עד
שלישי זה כבר שבוע, שנתיים זה נצח ועד מתי. וכשמתחילים לספור
אז לא מסיימים, אבל יש הפסקות. קוראים להן "יציאות". על כן,
יום ה"יציאה" הוא יום מרגש לכולם, בין אם ביקרו בבית לפני
שבועיים או אם אתמול.

נראה שהגעתי לתחילתו של הטקס. רועי עדכן אותי שהוטל עליו לשטוף
את רצפת אחד האוהלים והצטרפתי אליו. אחרי מספר פעמים שחזרנו
לעמוד במרוכז בצורת ח' כדי שיוקצב לנו זמן קצר ולא הגיוני
נוסף, נוטפים מזיעה, סיימנו את המוטל עלינו מוקדם מהצפוי
(כאמור, הטקס מתבצע בזריזות). אבל במקום לטפוח לעצמינו על השכם
על המאמץ והתוצאה, התחילה ההרצאה הקבועה שדואגת לשמור עלינו
קטנים, מושפלים, חסרי אחריות וחסרי ערך. "מה נסגר איתכם? " היא
נבחה עלינו כאילו לכל הפחות הרגנו בן אנוש. "אתם זורקים עליי!
אין בעיה מחלקה 1, חשבתי שאפשר לסמוך עליכם, אבל אתם מכריחים
אותי להתנהג אליכם ככה..." מישהו פלט אוויר מהאף. "תסתמו את
הפה! אני מצחיקה אתכם במקרה, מחלקה 1? אין בעיה. אין שום בעיה.
יום ראשון, 10 בבוקר - אנחנו נראה אם אני עדיין מצחיקה מישהו".
ובנימה אופטימית זו, ספק מבינים מה עשינו לא בסדר ספק מבינים
שזה בכלל לא משנה, תם הטקס והקהל התבקש לשבת, עד שיגיעו
האוטובוסים.

חשוב גם להבין כי המפקדת הדר היא לא הרשע של הסיפור. ישנו קו
מנחה אחיד בכל צה"ל לגבי יחס לחייל הטירון. שכן, הדרישה מחייל
היא לכאורה פשוטה - לבצע פקודות, אך מכאן נגזרות בהכרח השלכות
חמורות בכדי להבטיח את ביצוען. ראשית, חייל לא יכול להרגיש
שווה למפקדיו. ואם אפשר אז שגם לא ירגיש שווה לשום דבר, שלא
יקבל את הרושם המוטעה שדבר קטן וחסר ערך כמוהו יכול להגיד את
המילה האחרונה. שנית, להאמין בחייל שיגדיל ראש, ייקח אחריות
ויעשה דברים על הצד הטוב ביותר מתוך תחושת שליחות מהווה סיכון
גדול מידי למדינה. יש להבטיח שהדברים יעשו בכל מקרה, גם אם זה
בניגוד לרצונו. ולבסוף, יש לשים לב שהחייל יקבל את המסר ההפוך
בכדי שבכל זאת ירגיש צורך שלא לאכזב אף אחד. יש לומר לו שוב
ושוב שמצפים ממנו להרבה, ובפועל לצפות ממנו למעט ביותר. לכן,
חיילים עושים רק מה שנאמר להם, בזמן שהוקצב להם. הם נמצאים
תמיד תחת עין בוחנת, נמדדים על התוצאה הסופית, נענשים במידת
הצורך וננזפים, כל הזמן ננזפים. כולם יודעים את זה, כולם
סובלים מזה, וגם כולם משחקים בזה. בלי חוצים.

"מוזר." אמרתי לרועי כשהתיישבנו בפיסת הצל שנצטווינו להתיישב
בה. "חשבתי שהחלק הנורא בלהיות חייל קרבי הוא הקרב." רועי לא
הגיב. הוא חייך בעייפות והישיר את מבטו קדימה בהבעה חלולה. כשם
שהצליח להתרגל לכל המציאות הזאת, הוא גם התרגל לזה שאני לא
התרגלתי. אני העשב השוטה, אבל אני חלק מהנוף. ישנם אלה
המתקוממים מפעם לפעם, אך נהוג ורווח כי הסיסמא "אין מה לעשות,
אתם בצבא וככה זה" מרגיעה את הרוחות, סותמת את פיו של המרד
וגורמת לכולם למלמל בהסכמה מוכנעת ש"יש דברים שאי אפשר לשנות,
אז בואו נהיה ברבאק והכל יהיה טוב יותר." הקלף הזה אף פעם לא
מנצח אותי. יש לי תמיד ג'וקר בהיכון. " לא מספיק שקשה לי עם
מהות התפקיד שאני דורשת מעצמי לעשות, אני גם צריכה לסבול
מהצורה שבה מכשירים אותי אליו כשאפשר גם אחרת?" המשכתי, אבל
השיחה עם רועי דעכה עוד לפני שהתחילה. הוא הסתכל עליי בייאוש
ואמר "אין מה לעשות, את בצבא. ככה זה." ובאקט של הסכמה עם
רועי, על חוסר הרצון בלפתח את השיחה הזאת החליטו ההסעות
להגיע.



אל הבית שלי הגעתי אחרי הצהריים. הבית! ארץ האפשרויות הבלתי
מוגבלות! שום דבר לא יפריע את שלוותי במקום הזה. בדיוק עמדתי
להכריע בדילמה המורכבת שבין עילפון זמני במיטה לבין השתרעות
מנוונת מול המרקע כשלפתע זה התחיל - התחקור. איך פה ואיך שם,
ומה איתו, וכמה זמן,ומה היה ואיך הצינון? והמורל - הוא גבוה?
אני לא אתלונן. הורים מתחילים בנקודת פתיחה של כוונות טובות.
בסך הכל, הם רק רוצים שיהיה לי טוב. אבל אם זה לא טוב - אז
לעזוב. כי "תסלחי לי, בשביל מה אנחנו צריכים את הכאב ראש הזה?"
הם שואלים בלשון רבים, מכניסים את עצמם לנעליים שלי. וכאן
מתחילה המלחמה. כי איך מסבירים את ההתעקשות שלי להישאר בתפקיד
קרבי כשכל עיוור יכול לראות עליי מקילומטרים סממנים של מי שלא
רוצה להיות שם, כשגם ככה אף אחד לא מצפה ממשתייכי המין הנשי
להימצא במקום גברי שכזה? ואז, להפתעתי הגמורה, מצאתי את עצמי
הופכת מפציפיסטית באריזת חיילת שבטקס ההשבעה שלה לשמירת אמונים
למדינה דילגה בהפגנתיות על החלק שבו מתחייבים בהן צדק להקריב
את החיים למען הגנת המולדת, ששואלת את עצמה יום-יום אם היא
באמת תשתמש בנשק אם תצטרך,ואם כבר תשתמש אז אם תצליח לחיות עם
עצמה אחרי זה, ואם שימוש בנשק זה באמת מה שצריך לעשות אז אולי
כדאי בכלל לקפל את הבאסטה ולחזור לתפוצות, לפטריוטית נחושה
המטיפה לציונות, לגיוס וללקיחת אחריות. פתאום זה נורא ברור למה
זה חשוב, ושאם לא אני אז מי, כי משהו חייב להצדיק את זה שאני
שם. משהו חייב להצדיק את זה שאני מתאמצת להיות שם. ומשהו
בהחלט חייב להצדיק את זה שמרגיז אותי לשמוע אותם אומרים לי
לעזוב את זה, למרות שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. ואם כבר
יורד פה גשם של אסימונים, אז זה היה השלב שבו הבנתי שלמרבה
האירוניה כשאני סוף -סוף מצליחה להיות לוחמת מכף רגל ועד
ראש,זה רק כשאני בבית. יש סיכוי שאיינשטיין בכל זאת צדק בקשר
לדבר או שניים. אולי באמת הכל יחסי.

הרגשתי מבולבלת. אני צריכה לחשוב, חשבתי. אבל כשחושבים על זה
שצריך לחשוב זה בדרך כלל אומר שלא מצליחים לחשוב. אז החלטתי
לצאת לסיבוב בחוץ. יש משהו בהליכה ממושכת ללא יעד מוגדר שמאפשר
לשקוע במחשבות בלי הרבה הסחות דעת. בחוץ כבר היה חושך. התחלתי
פוסעת במורד הרחוב עם כיוון כללי - אל הים, עם גמישות אפשרית
לסטייה ספונטנית מהמסלול. לא הצלחתי להבין את עצמי יותר. פתאום
נעשיתי מוטרדת ממש מהעתיד הקרוב. מה יקרה ביום ראשון, כשאצטרך
לחזור? איך אני יכולה לחזור לשם, כשזה יוצר בי דיכאון כל כך
עמוק? אני כל כך לא רוצה להיות שם, עד כדי להעדיף מבחר מגוון
של מכאובים פיזיים כגון שבר ברגל, צניחת רחם או תאונת דרכים על
פני לחזור למקום הנורא הזה. אבל איך אני יכולה שלא לחזור לשם,
כשכרגע דחקתי את עצמי לפינת החובה הלאומית לעיני ההורים שלי,
ועכשיו כשחובת ההוכחה עליי, זהו רגע ממש גרוע להתקפל בו? הייתי
כל כך שקועה בעצמי עד שנדרש ממנה לחצות את הכביש ולהיעמד מולי
כדי שאבחין בה. "את ממש חירשת. קראתי לך איזה חמש פעמים" אמרה
אור, שלמדה איתי בכיתה בתיכון. "אני קצת מעופפת", אמרתי לה
בחיוך נבוך. "מה שלומך?" שאלנו בעניין רב ביחד. כנהוג במפגש
חברותי בלתי מתוכנן עם אדם מוכר שלא פגשנו זה זמן מה,אחרי
שפטפטנו על הא ועל דא, התעדכנו בקצרה אחת במעשיה של השנייה.
"לוחמת! באמת? וואו! כל הכבוד!", היא זרקה בהתלהבות. איזה כבוד
ואיזה נעליים, חשבתי. זה עודד אותי קצת, להרגיש שאני מוערכת,
אבל הרגשתי קצת כמו מתחזה. כאילו אני עובדת עליה ועליי כשאני
קוראת לעצמי לוחמת בלי להוסיף לתיאור הזה איזו כוכבית של
הסתייגות. "נו, ואת מרוצה?" איך בכלל עונים על השאלה הזאת? אם
היא רק הייתה יודעת שברגעים אלה ממש נרקמת במוחי תוכנית בריחה
שתוציא אותי מהבוץ שהכנסתי את עצמי אליו בטעות הגדולה של
חיי...אבל כנהוג במפגש חברותי בלתי מתוכנן עם אדם מוכר שלא
פגשנו זה זמן מה, זה לא בדיוק המקום לפתוח דברים כאלה. אז
אמרתי שבערך, ושזה מורכב, ונפרדנו לשלום. היא חצתה את הכביש
בחזרה, ואני המשכתי בדרכי. ומהרגע שחזרתי לשקוע בעצמי התחלתי
לגבש תוכנית. הגיע הזמן להגיד שהמים הגיעו עד נפש, גם במחיר של
לשבת בארוחת הבוקר של יום ראשון ולאכול לצד דגנים גם את הכובע.
זה בטוח לא הולך להיות קל, אז החלטתי שכדאי לשתף את רועי בכל
זה כדי למצוא קצת תמיכה. רועי גר לא רחוק, והוא אמר שיתפנה
בעוד שעה. הכרזתי על שינוי במסלול והתחלתי ללכת לכיוון נקודת
המפגש הקבועה שלנו.

רועי הגיע קצת אחריי. הוא ניתר והתיישב לידי על חומת הבטון
שמול הפארק. "אז מה העניין?" הוא שאל. סיפרתי לו את קורות חיי
בשעות האחרונות, וקינחתי בהחלטה החדשה. "אני לא רוצה לחזור.
זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מרגישה בצורה מובהקת שזה משהו
שאני צריכה להפסיק לנסות לעשות. מעולם לא הרגשתי שאני כל כך לא
רוצה לעשות משהו, ונראה לי שאם הגעתי להרגשה הזאת, אז הגיע
הזמן להגיד שמספיק." וכשאמרתי את זה פתאום הרגשתי את כל הקושי
של החוויה הזאת. הכל עלה לי למעלה, כמו בחילה. פתאום כעסתי על
זה שבאשמת מישהו הייתי צריכה לעבור את כל הסבל הזה. התחלתי
לבכות. אבל רועי לא ניסה להרגיע אותי. "ומה שונה בך, לדעתך,
משאר האנשים שאיתנו וקשה להם?" הוא שאל בשקט. "מה זאת אומרת?"
התרגזתי נורא. יכול להיות שהוא מטיל ספק בזה שהקושי שלי הוא
בלתי נסבל? "אני חושב שיש הרבה אנשים סביבך ששואלים את עצמם את
אותן השאלות ומתמודדים עם אותם הדברים. אבל למה אצלך זה כל כך
בלתי אפשרי?" לא האמנתי למשמע אוזניי. "כי אני פשוט לא
מסוגלת!" צעקתי עליו תוך כדי בכי היסטרי. איך הוא לא מבין? "את
לא רואה שכולנו מתמודדים עם אותו הדבר? וחוץ מזה - את רוצה
להפיל את האחריות הזאת על איזה מישהו אחר שאין לו שיקול דעת
כמו שלך ושלא חושב על כל הדברים שאת חושבת עליהם? את מעדיפה
שזה מי שישמור על המדינה שלך? אז אני לא. אין ברירה, זאת החובה
שלך כמו שזאת החובה שלי, וזה ממש לא בסדר שאת חושבת על להפיל
אותה על מישהו אחר." עכשיו כבר רציתי להתפוצץ. היה לו מן טון
כזה, מאשים.במקום לתמוך בי הוא מטיח בי חוסר אחריות. הרגשתי
כאילו אכפת לו מהמדינה יותר משאכפת לו ממני. אתה פשוט לא מבין!
אני לא כולם ואני לא מסוגלת! פשוט לא מסוגלת! למה אתה לא יכול
לקבל את זה?! - יכולתי בקלות לצרוח עליו. זה אפילו היה הדבר
המתבקש לעשות. אבל משהו עצר אותי. משהו בזה שלא היו לי תשובות
לשאלות שלו עצר אותי מלשחרר עליו כעס משולח רסן. מה באמת מפריד
בין היכולת שלו ליכולת שלי להיות חלק במציאות הזאת? נעשיתי
לחוצה. העקשנות האדישה הגובלת בלהיות לא חברית של רועי בערה בי
ורציתי כל כך שהוא יטעה; שאני אהיה הצודקת והוא יהיה זה שלא
מבין. אבל הוא צדק, או לפחות חלקית. לא היה שום הבדל ביכולות
ובמסוגלות שלנו. ובכל זאת, הקושי שלי לבחור בצורה אמיתית להיות
שם, שפגש את הקלילות היחסית שנכחה בקרב הבחירות של אחרים היווה
הגדרה חדשה ומדויקת למילה תסכול. רועי וכל השאר הצליחו לראות
את הדברים בצורה רחבה, מעבר לעצמם, בעוד שאני רק הצלחתי להרגיש
כמה אני לא רוצה. אבל האם זאת עילה מספיקה כדי לעזוב את כל זה,
להטיח בכולם שהם לא מבינים, לקום וללכת ולהגיד תודה - אבל לא
תודה? כל המחשבות האלה הרכיבו שתיקה ארוכה ורועמת בשיחה. שתיקה
ובכי. ובשלב מסוים, כשהבנתי שאני לא רוצה לדבר איתו על שום דבר
מהן כרגע, ולמעשה, התחשק לי שלא לדבר איתו יותר לעולם, אמרתי
לו שאין לי כוח יותר ושאני הולכת הביתה. "לילה טוב." הוא אמר
אל הגב המתרחק שלי. לא עניתי. רק המשכתי להתרחק. כל הדרך הביתה
בהיתי בנוף המרצפות האפורות המרכיבות את המדרכה שלצד הכביש,
דואגת להרוות את צימאונן בטיפות עצובות ומלוחות תוצרת עצמית.
הבכי נמשך גם כל אותו הלילה. וגם לחלקים גדולים מהיום שלמחרת.
ובלילה של היום שלמחרת עדיין בכיתי, אבל גם ארגנתי את התיק
הגדול לקראת החזרה לצבא ביום ראשון.

ובאמת חזרתי. זה היה קשה. אבל זה גם היה קל יותר. כי בלילה
ההוא, באיחור של שלושה - ארבעה חודשים, עשיתי את הבחירה שרוב
האנשים עושים לפני שהם מתגייסים - בחרתי להיות שם, על כל מה
שזה אומר. ואחרי כמה ימים גם חזרתי לדבר עם רועי. לקחתי את
השיחה שלנו כהזמנה פתוחה להתחיל להתמודד עם הדברים ביחד.

אמרו לי עליה הרבה דברים, כל אחד מהחוויה שלו, אבל אחד הדברים
החכמים והנכונים שאמרו לי זה שבסוף היא נגמרת. זה לקח לה שישה
חודשים, אבל היא נגמרה בסוף - הטירונות. יש בזה מן הרגשות
המעורבים - כי אני לא יכולה להגיד שאני מתחרטת, כמו גם שאני לא
יכולה להגיד שאני שמחה שהצלחתי לעבור אותה מאחר ואני לא באמת
שמחה שעברתי אותה, אבל היא נגמרה בסוף. נשארתי עם אותן השאלות.
אבל הבנתי גם, שלא לכל השאלות יש תשובות ושגם אם כן, אז הן גם
לא תמיד יבואו לפני שעושים מעשה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה לא שיש לי
פטיש איום ונורא
לכבשים... אני
פשוט חומד
לצאן.



חומד לצאן


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/10/08 9:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ק אייל בלאק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה